סשן פרטי - א'
זה נאמר בתחילת השבוע, ומאז לא הפסקתי לצפות לזה, סשן פרטי, לא פומבי אלא רק אני והיא, אני מודה שרציתי את זה כל-כך, אולי מהפעם הראשונה שהרגשתי את נחת זרועה והכלים שלה עליי, חשבתי על הצלילות, חשבתי על זה שהיא תשמע את הקולות שלי שהיא גורמת לי להפיק, חשבתי על איך שהמילים שלה יוכלו להרגיע אותי ולא רק המגע שלה...
כל השבוע וכל החוויות שסיפרתי עליהם הובילו לאותו רגע, היא חזרה על כך שביום חמישי זה יקרה, הציפייה והפחד בי גדלו וגדלו בכל רגע שהוביל לתחילת הסשן:
הרגע שבו החזקתי את הכוס עם השתייה, והמח שלי נתן פקודה ליד להעלות את הכוס לכיוון הפה, אבל זה פשוט לא קרה, קפאתי, מבטי עבר ממנה אל הכוס, ולא הצלחתי, השדים התחילו לצוף והדמעות החלו להעלות, ברחתי אל החדר שלי וקרסתי על הרצפה, רציתי לברוח ממבטה ורציתי להתפרק מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה בכי תמרורים אף אחת לא נכנסה אחריי ומשהו בי היה שמח מזה, לא עברה דקה והיא הייתה בחדר, מסתכלת עליי שכוב על הרצפה כשהיא יושבת על המיטה, דבר ראשון היא דרשה ממני לקום, מדהים איך גם בכל הקשיים שלי הקול שלה עדיין משפיע עליי ככה, היא ביררה מה קורה, שאלה, נתנה לי קצת לפרט, ואז אמרה בפשטות "קום, תיכנס לשירותים, תשטוף פנים, תתרענן ויש לך שלוש דקות לחזור אליי מחויך" המבט שלי קפץ באינסטינקטיביות לשעון כדי לא לחרוג מהזמנים למרות שניסיתי לומר מילים מתנגדות, היא אפילו לא הגיבה אליהן ויצאה מהחדר, "אני לא יוצא, לא רוצה" חשבתי לעצמי "זה לא עובד, זה לא יעבוד" עברה דקה, התחלתי לחשוש מחריגה בזמנים, יצאתי לשירותים, שטפתי פנים והתהלכתי בשירותים, עצבני, רוטט, "לא יכול לחייך עכשיו, זה לא כמו כפתור, אוף" המשכתי לדבר עם עצמי, עברה עוד דקה והתחלתי להרגיש את הלחץ, הסתכלתי על השעון, מדייק, ובדיוק לאחר 3 ד' יצאתי מהשירותים והתיישבתי לידה, היא קלטה אותי מתיישב ולא ייחסה לזה הרבה חשיבות, פשוט לקחתי את הכוס שלי, הסתכלתי עליה שנייה, ופשוט שתיתי קצת, ראיתי חיוך מתפרש על פניה, ועל פניה גם...
משם הערב התנהל בצורה אחרת לגמרי מלא בקלילות, צחוקים, קצת איפור, והרבה כיף.
יש בה איזה שילוב קטלני שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם, היא נותנת לי כמה רגעים להביע, היא מקשיבה, מבינה ומפנימה תמיד, היא אפילו משנה את ההחלטות שלה לפעמים, אבל היא לא נותנת לי לעשות את אחד הדברים שאני הכי טוב בהם, לחפור, היא לא נותנת לי להגדיל את השדים שלי, לא נותנת לי להסתבך בקשיים שלי, היא מבינה אותם, עוצרת אותי, מוציאה אותי מהסבכות שאני נכנס אליהם בעזרת השליטה שלה, מנערת אותי ואז כשאני מגיע שוב אל אותו אתגר, הוא פשוט כבר לא קיים.
הימים שביליתי איתה, מלאים לא בשליטה, אלא במעמדות, לא הייתה שליטה אינטנסיבית אלא פשוט היינו אני והיא, אני ותחושת הענווה הגדולה שלי מולה, והיא ותחושת המלכות שהיא מפיקה סביבה, כשהיא הייתה צריכה משהו עשיתי אותו, כשהיה לי שנייה הייתי פשוט מחפש איך לעשות לה את הזמן יותר נעים, פרחתי מזה, זה העלה לי חיוך קטן וחזק שהתמשך שבוע.
הרגע המטורף שבו מצאתי את עצמי ישן על מזרון למרגלות המיטה שלה.
הרגעים בבריכה, רגעי נחת וכיף, רגעים שאני והיא צופים על חתיכים, רגעים של שיחה מעמיקה, רגעים שאני מכיר אותה, רגעים שהיא מכירה אותי, רגעים שאני צוחק בקלילות איתה, ורגעים שהיא מסובבת לגברים את הראש (לאדם ששם לב לכל הפרטים הקטנים זו חוויה אדירה לצפות בזה)
הרגעים שהסעתי אותה, שותף בהתרגשות שלה, הרגעים שהתעוררתי משיחה שלה כדי לקחת אותה חזרה והרגשתי כל-כך גאווה, המאנצ'ים הליליים שלנו כשהיא מספרת לי את החוויות המטורפות שהיא חוותה, הזכות לעשות לה פן והרעד שמתלווה לכל מגע שלי בשיער שלה, וכשהיא אומרת "תירגע, השיער שלי לא נושך" ואני אומר לה "אני לא יכול להפסיק לרעוד ממך"
הסרט שראינו, שהתגלה כסרט כל-כך מוצלח, רגע הקושי הקטן שאני מרגיש שעברנו יחד, כל האוכל שאכלנו, הנסיעות שבילינו, הרגעים בהם חרגתי ממקומי והיא החזירה אותי למקומי.
כל אחד מהרגעים האלה הכינו אותי לסשן ביום חמישי, וגם הוא התחיל בצורה כל-כך רגילה, כל-כך יומיומית, ניתקנו שיחת וידאו מסוימת, היינו בטוב, אני סיימתי לסדר את הבית סביבה, בעיקר כדי שיהיה לה נעים יותר, והייתי מרוצה מהתוצאה, אמרנו שלום לאנשי השיחה סגרנו את המחשב, וכאילו בהערת אגב היא אמרה "תישאר רק עם הבוקסר תזיז את השולחן ורד על ארבע"
הלב שלי התחיל לדפוק, המבט שלה השתנה, וקצת פחדתי. הסתכלתי עליה בשוק, והיא החזירה לי מבט שלא הצלחתי לפרש, היא אמרה לי "נו" הידיים שלי נשלחו אל הבגדים שלי, הורדתי חולצה, הורדתי מכנסיים, ירדתי על ארבע על השטיח, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק...
המשך יבוא...