אז הימים האחרונים היו ערפיליים לי בנפש,
הנפש שלי התכסתה קצת במחשבות וקשיים והתלבטויות,
ומשהו כי כבר לא הצליח לעשות ונטילציה,
התחלתי לראות רק את הערפל, וגם בזמנים הקטנים שהצלחתי להירגע חזרתי להיות מושפע ממנו
קמתי הבוקר סוער מהרגיל, ופניתי לחברה טובה לעזרה.
לא דמיינתי שככה היא תעזור לי.
היא אמרה שנתחבר לשיחת זום ונעבור תהליך יחד לבירור.
בתרגול מיינדפולנס הצלתי להיכנס פנימה, העמקתי לקושי.
מחשבה גוררת מחשבה.
הדבר הזה עולה, תחושה של סגירות עולה, תחושה שהנה נגמר הזמן לשינוי.
ואז עולים זיכרונות כואבים ומדממים מקשרי עבר, והופתעתי מאוד שהם עוד מדממים,
ואז ההבנה שהיא לא אותו דבר כמו אותם קשרי עבר,
היא פשוט לא, היא שונה,
ואז פירטתי במה היא שונה והתחלתי לבכות מהתרגשות,
הוצפתי באור ובמרחב בפנים...
ורק מאהבה שלה, אמרתי שהיא באמת אוהבת אותי, ואני באמת מתחיל להאמין לה.
אני מאמין שאני אהוב.
ואז גם הגיע הקול ההוא שאומר שזה לא הגיוני, זה לא הגיוני לחוות את זה,
נתנו גם לו מקום, הבנו שהוא מגיע מפחדים, מחוסר ערך שיש בי.
ואז אמרנו שזה בסדר להרגיש את הכל, את כל הקולות.
ואז זה עזר.. עוד ענן של ערפל הסתלק ונשארתי במקום של ציפה.
במקום של מרחב, של נועם.
הייתי המום שכל-כך מהר הצלחתי להגיע למקום של שלווה.
לאט לאט הכתה בי ההבנה שאהבה שלה חזקה מכל הערפל שיש בי.
שהיא מצליחה לעקוף את התחושות שלא מגיע לי להיות אהוב,
שהיא מצליחה לגרום לי להאמין שהיא באמת אוהבת אותי ולא סתם עושה,
האהבה שלה מחזקת אותי...
אני אוהב אותה,
אני אוהב אותך(:
