אז את האמת, שאני הולך לעשות משהו שאני בדרך כלל לא עושה. אני הולך פשוט לדבר בצורה שבה המקלדת שלי מקלידה. אני אקח את הקטע הזה ואזרוק אותו לצ'אט GPT, שיערוך כמה דברים, ולא ישנה יותר מדי מילים, ואני אפרסם.
עם כל הדברים הטובים שקורים, ועם הזדמנויות חדשות ומרגשות, ועם אנשים חדשים ומרגשים בחיים שלי, בכל זאת, יש נקודה אחת שחוזרת עוד פעם ועוד פעם, וזה הכאב שלי מהפרידה.
אני ממזמן כבר לא כואב את הפרידה מהבן אדם, אלא יותר את הסיפור של העובדה שאני במידה מסוימת לבד. יש לי אנשים סביבי, ובמידה מסוימת אני משמר איזושהי חומה של בדידות סביבי. אני לא יודע להגיד אם האובדן שלה, והעובדה שהיה בן אדם שהסכמתי ללכת איתו כל כך רחוק ולסמוך עליו עם הלב שלי ואהבה שלי, ואותו אדם פשוט הלך, יכול להיות שזה פשוט מה שגורם לי להיות סגור. וזה גם הדבר שגרם לי כאב שהוא כל כך קשה מנשוא שברחתי ועוד ועוד. ועכשיו אני מפסיק עם הבריחה, ואני מישיר מבט אל הכאב, והוא פשוט מאוד כואב.
יש בדידות גדולה, וקושי אמיתי. וזה לא צריך להיות נוגד את כל הדברים הטובים שקורים לי, כי יש דברים טובים שקורים, אבל הם פשוט קורים בנקודות אחרות של החיים.
אז למרות כל היום הטוב שהיה לי, בכל זאת אני מנסה לתת מקום לרגשות שלי. ואני עושה את זה בצורה הזאת: שתי פוסטים נפרדים. אחד שבעצם מהלל ומשבח את הדברים החיוביים שהיו לי, ואז כמה דקות אחרי, פוסט שאני מסתכל יותר עמוק פנימה על זה שהכאב נמצא, ושהצורך לברוח נמצא.
אני מי שאני. ומה שקיים בי כרגע, זה פשוט מה שקיים. ואני שמח, ואשמח לעשות התאמות עבור האנשים הנכונים, אם יהיו כאלה. אבל בנקודות מסוימות שעוד אין לי רצון להשתנות, אני פשוט לא אשנה את זה. אני כותב פה בצורה הכי לא מעובדת, ואני פשוט נותן למילים לצאת. ואני לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית, אבל זה המקום היחיד שנשאר לי לדבר עם העולם בצורה כזאת.
אז מה אם כרגע אני עייף ומותש.
זה מי שאני כרגע.