כהרגלי כשרגש בוער בי אני כותב
אני לא פונה להרבה נשים בכלוב, זה לדעתי מאמץ די מיותר, כמו הפניות שיש להם הוא די פסיכי, ולא בא לי להיות חלק מהעדר
מה גם שאני יודע שיש פניות שמיד מריירים עליהן ומיד מציעים להן את כל כס המלכות, ואני יודע שאני לא כזה, אף אחד או אחת לא מקבל ממני מיד מהיום בראשון כס מלכות
אבל זה שיקבל יזכה או תזכה בכס מלכות שווה.
נדיר בשבילי לשים לב למישהי ברמה שאני פונה
וזה קרה היום, והיא ענתה לי וקשקשנו ובסוף זה לא התאים, אני אשקר אם לא אומר שהציפייה שלי לא התחילה קצת להשתוקק, לערוג
זה כן קרה לי, וברור שבחור כמוני צריך להתמודד בגבורה עם דחייה וכל זה, אבל להתמודד בשבילי זה גם להיות עם הרגשות שלך.
אז אני איתם
מרגיש את הבאסה של לאבד דמות מסקרנת
מרגיש באסה שאני לא מספיק טוב
מרגיש חבל שאני לא איזה חתיך וינאי ארי
אבל מצד שני. מרגיש גאה שאני אני.
לא התקפלתי מעבר לגבולות שלי באינטרקציה הזאת ואני גאה בעצמי
אבל...
התחושה הזאת
של התמסרות
של נתינה כלכך חזקה
התחושה הזאת של לעצום עיניים ולדעת שכל מה שהיא תעשה לי אספוג
התחושה של ללכת למעמקים החשוכים של הנפש שלה כו שלי רק כי היא בחרה
התחושה של כאב
התחושה של זין שפולש לתוכי
התחושה של להישען על ירך, אוח פאק כמה אני צריך ירך בחיים שלי...
את כל התחושות האלה, אני אצטרך לשים בצד, ולקוות שיום אחד אחווה את זה שוב.