אחד הדברים הכי נכונים שעשיתי לעצמי וסיגלתי לעצמי בחודשים האחרונים זה היכולת לשבת עם הכאב.
כאב בכללי בחיים, הוא פשוט חלק, הוא תמיד יהיה שם, זה פשוט חלק מלהיות אנושי.
וחייבים לשבת איתו, להיות איתו, אחרת הוא מחמיר, בהרבה.
אז כמו השבר שהיה לי כשהייתי בברצלונה, שפשוט הרגשתי כל-כך בודד
אז ככה גם עכשיו
אני מרגיש בודד מאוד.
כשאנחנו מרגישים חולים, משהו במי קרוב ומי לא הופך להיות מאוד ברור, אתה לא רוצה להדביק אף אחד, אבל מי האנשים שאתה חי איתם, שהם חלק מהחיים שלך
מצבים כמו מלחמה מחזקים את ההבנה שלך מי קרוב ומי פחות, למי אתה שולח הודעה לוודא אם הוא בארץ או בחו"ל? למי אתה מתלונן שאתה לא יכול לישון
פרידות קשות תמיד חושפות את החברים האמיתיים, מי נשאר לידך רק ש"ברור שהוא צריך עזרה" ומי נמצא שם גם לתהליכים הארוכים.
כידוע לכולם התקופה היא תקופת מלחמה
אני מרגיש חולה וחלש היום
וגל זכרונות מאנאבל עלה לי בראש
אני לא בבית שלי, לא חופשי לעשות מה שאני רוצה
אני לא מרגיש טוב, אז לא מעוניין ללכת לשום מקום ובא לי פשוט לנוח
ויש בבית של ההורים שלי 2 מחברות מלאות בזכרונות שיעשו לי חור בלב מרוב כאב, מחברות שרשמתי בהן לפני שהיא נפרדה ממני, מחברות מלאות בהמון חוויות של אהבה
חווית שכבר אין לי
אני לא מנסה לפתור את הכאב שלי, אני לא מנסה למצוא כח לזרוק את המחברות, אני לא בסיכון פיזי כלשהוא, אני פשוט נמצא עם הכאב שלי.
ויש כל-כך הרבה כאב בעולם הזה מסביב כרגע, שלאף אחד אין פנאי להיות איתי ולשבת עם הכאב.
וזה בסדר, באמת בסדר.
זה המסע שיש לי לעבור.
אני מאמין שזה מסע שעל כולם לעבור, אבל זה גם מסע שבחרתי לעבור.
לאחרונה המחשבות על הנשלט שבי לא מפסיקות, הרצון להיות קטן נהיה חזק מתמיד, ברור לי שכרגע אני אפילו לא רוצה להיות קטן, סתם להישען עם מישהו או מישהי ולקבל ליטוף, ברור שאני גם רוצה יותר, אבל זה לא אפשרי כרגע.
יותר מדי אנשים צריכים אותי יציב, זה לא הזמן, ואין אנשים שאני סומך עליהם כדי להישען עליהם.
יותר מדי זבל בכל מקום, אנשים שלא ראויים לקבל את ההתמסרות שלי.
אז זה חוזר לאותו דבר
אני יושב עם הכאב שלי
סובל אבל לא מנסה לשנות
כואב אבל לא מנסה להפסיק
חלש בודד ומבודד.
אבל זה בסדר.