המסע שלי

הפחד שלי גדול מכדי לתאר כשאני פותח את לבי שוב ומתעסק בשי שוב,הרצון שלי לשכוח אותה ולהתגבר עליה גדול, אבל למרות שבזמן האחרון הצלחתי להדחיק אותה למקום אחר בראשי, זיכרונות ופלאשבקים ממנה עוד קופצים לעיתים. ועכשיו אני פותח שוב את לבי מוחי וזיכרונותיי שוב, כדי לכתוב את הסיפור שלה. מה שדוחף אותי לעשות צעד כזה זה התקווה שלי שהסיפור הזה ועצם כתיבתו יהווה כמעין הגיגית לראשי. זה צעד לא חכם, הרי כל פעם כשאני מהרהר בה אני נכנס למרה שחורה וצריך קצת עבודה כדי להוציא אותי מזה... אבל הפיתוי להניח את כל זה מאחוריי הוא כל-כך גדול שאני חייב את זה לעצמי. אולי אם אכתוב את הסיפור המלא שלי ושל שי אז הזיכרונות יישארו קבועים על הדף ובמחשב ולא יקפצו לבקר וייסרו אותי. כמו לזרוק את המחשבות להגיגית ולתת להם להסתחרר שם ללא שליטה רק שיפסיקו להציק לי שיפסיק להיות לי פלאשבקים מכאיבים בנוגע אליה שגורמים לגופי להתעוות בחוסר רצון מהול בכאב, רק בשביל הסיכוי שזה יקרה אני מספר את הסיפור האמיתי. של שי...

עדכון אחרי התחלת כתיבה: צדקתי, זה מחזיר אותה לראשי, אני חייב לסיים את הסיפור מהר, זה גורם לי להיות רציני, מופנם ונזכר.... אני לא יודע אם אפרסם אותו כי הוא יהיה ארוך ומפורט עוד יותר ממה שאנשים רגילים יהיו מוכנים לקרוא...