המסע שלי

נוהל שבת
נכנסתי לנוהל שבת. ומה זה אומר מבחינתי?
• המחשב מושתק, ורק אם מחברים לו אוזניות נשמע משהו, האינטרנט ללא חסימות כדי שאוכל לגשת לאתרים הטובים באמת, הכלוב פתוח על הדפדפן כי אף אחד לא יגע לי במחשב בשבת. מסמך word פתוח כדי לעודד אותי לכתוב.
• הפלאפון על שקט אבל עליי, כדי שלאנשים חשובים יהיה דרך להשיג אותי, וגם שאהיה זמין במצבי חירום.
• האייפוד, על ווליום נמוך כדי שלא אפספס הודעה בWhatsApp אבל בכל זאת שלא ישמעו מבחוץ.
וכל זה כי המשפחה שלי לא יודעת או מדחיקה את זה שאני מחלל שבת בחדרי. אני מסתיר את קבצי הרישומים שלי כדי שהחטטנים גם החברים וגם המשפחה לא ימצאו אותם. גם כשאני פותח את הכלוב זה במצב חסוי בו לא נשמר אף היסטוריה.
אבל בשבת, אני פותח הכל, הרי אף אחד מהמשפחה שלי לא יפתח לי את המחשב, ואף אחד לא יבדוק אם האינטרנט חסום או לא. מצד אחד אני משתחרר טיפה בשבת, ומצד שני אני נסגר עוד יותר.
אני לא יכול ללכת לחברים, כי שומרים שבת בבית.
אני לא יכול להתקשר לחברים, כי שומרים שבת בבית.
אם מישהו בא לבקר אותי אני צריך להסתיר את זה, כדי שלא ידעו.
מצד שני, בשבתות אני טיפה יותר משוחרר, טועם את טעם החיים המשוחררים אבל רק במקצת, רק בחדר, רק בכל מה שקשור ל"בלי חברים".
בניגוד מוחלט לרוב החיילים, אם לא כולם, לי קשה להיות בבית בסופי שבוע, קשה לי עם ההגבלות שנוחתות עליי למרות שאני לא מאמין בהן. קשה לי לראות את אבא שלי במצבו העדין, קשה לי לראות אותו מסתפק בגרגיר עוגה, וגם על זה הוא מרגיש רע. קשה לי לאכול את המאכלים החדשים בבית ללא המלח, ללא הגלוטן וללא הטעם. קשה לי להיות מנותק, לשמוע שכל החבר'ה מבלים במסיבות וברים ולי את האפשרות אין. קשה לי לראות את אחותי כועסת על שטות של אבא שלי, קשה לי לראות שאבא שלי לא לומד ועדיין עושה את אותן שטויות לאחותי הקטנה.

נוהל חירום.
מאז ההסלמה הנוכחית חזרתי שוב לנוהל חירום, שמופעל בכל פעם שיש התחממות בגזרה.
• החלון בחדר תמיד קצת פתוח כדי שלא אפספס אף אזעקה.
• אני משתדל רק עם אוזניה אחת, כדי להיות מודע תמיד.
• החלון בממ"ד סגור עם הברזל כדי לחסוך זמן בשעת הצורך.
• מנורת לילה קטנה תמיד דולקת בממ"ד כדי שיהיה...
• והמח מוכן ועל כן קופץ מכל שטות קטנה, כמו הקול שהגיע מהקומה למטה והכניס אותי לדריכות שיא לשנייה.
אני לא אוהב את הנוהל הזה אבל אני אוהב את הדריכות שלי, אני אוהב שאני חושב הרבה צעדים קדימה, אני אוהב להיות זה שכשיש אזעקה לא נותן לאף אחד לצאת מהחדר כל ה10 דקות שנקבעו על ידי פיקוד העורף. אני אוהב להיות המבין ואני אוהב להיות המגן של משפחתי.

לאחרונה הורדתי הרבה רקעים שמתחלפים באקראיות כל כמה זמן, כל רקע יפה, אבל לצערי הייתי חייב לעשות סינון, אחרי הכל מה יותר יפה מבנות בלבוש מינימלאי (אם בכלל) על המחשב שלך... אז מחקתי המון המון תמונות, גם כאלה שלא אהבתי, וגם כאלה שלא יתקבלו יפה על ידי אחרים, אך הייתה תמונה אחת שלא יכולתי למחוק מיד, לא מבלי להתסכל עליה, לא מבלי לתהות עליה, ועל מה היא עושה לי בלב, בנפש, בזין...

אני לא הגעתי להחלטה, אולי תביעו את דעתכם...