קישור לחלק א' http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=432275&blog_id=43294
חלק ב'
הציפורים צייצו, הרוח הייתה נעימה על הלחי שלו, האוויר היה נקי, לסיכום, אותו יום היה מזג אויר מושלם.
אבל הוא בכה. הוא השעין את ראשו על האבן הקרה ובכה, הוא נשטף בתמונות שלה בלי סוף בחודשיים האחרונים, ולא הפסיק לשמוע את קולה בראשו "למה חיכית בן? למה חיכית?", הוא הרים ראשו וקרא את הכתוב שוב "פה נקברה, דניאל עברון..." את שאר המילים הוא התקשה לקרוא, עיניו התמלאו בדמעות הוא הרכין את ראשו שוב והמשיך לבכות, היה נדמה לו שכבר חודשיים הלחיים שלו לא התייבשו.
הוא לא היה בלוויה שלה, היה לו קשה מדי לראות את ארונה מוכנס לקבר, הוא לא הגיע לשבעה כי לא רצה לשמוע אנשים מספרים עליה סיפורים, הוא ידע שהדמות שלה בעיניו כבר מושלמת, הוא ידע שיספרו על אהבתה הגדולה לנועם, אבל הם לא ידעו, הם לעולם לא ידעו שנועם הוא הטמבל שאשם במותה. הוא היה צריך לברוח, הוא היה צריך להציל אותה... הם לעולם לא ידעו שלא הייתה שם אהבה בין דניאל לנועם, זה היה סתם יצרים, קולה חזר אליו שוב "נועם היה סתם.."
הוא ידע שגם על המצבה שלו, כשהוא ימות לא יכתבו הרבה, כמעט אותו כיתוב כמו המצבה של דניאל רק עם השם שלו, וברגע זה המחשבה על מוות נעמה לו יותר מכל, הוא לא ידע איך הוא מצליח להמשיך לחיות עם הידיעה שהיא מתה, מאז שפגש אותה משהו בו אמר לו שהם יהיו יחד, שיזכה לנשק אותה שיזכה לחבק אותה, להתעורר לידה בבקרים. אבל הוא היה פחדן, ונתן לנועם לעשות את הצעדים הראשונים.
הוא לעולם לא חשב שהם יהיו יחד רק כשהיא מדממת, שהנשיקה הראשונה שלהם תהיה גם האחרונה, שהוא יחבק את הגופה שלה.
מראות הרחוב המופצץ חזרו אליו, קולות הנפילה, האזעקה הרועמת, שברי הבטון בכל מקום, המראה של הגוף שלה נמחץ תחת השברים, הפנים שלה שגם כשהיו מעוטרות בדם ודמעות, גם אז היא הייתה הכי יפה בעולם, איך שהשפתיים שלה הפכו פתאום חסרות תחושה כשהיא מתה לו בידיים.
הוא רעד בלי שליטה מחבק את המצבה והמשיך לבכות.
"שים אבן" נשמע קול לצידו.
הוא הסתובב במהירות פניו מלאי דמעות, והבחין בילדה קטנה, בת 12 להערכתו.
"שים אבן" היא אמרה שוב והוא שם לה שהיא מושיטה לו אבן חצץ קטנה. "דוד שלי אמר לי שזה מה שעושים כשמבקרים בקבר של מישהו, שמים אבן, ככה הוא יודע שהיית שם, שחברים שלו מבקרים אותו"
הקול שלה, התמימות הגדולה שלה, חדרו לו למח חזק, מילאו קצת את כל המחשבות הקשות שלו על מוות והרג במחשבות קצת יותר קלילות ושמחות, לאחר כמה שניות שחיפש את קולו הוא לקח את האבן ואמר "תודה".
"קוראים לי עומר" אמרה הילדה, היא התיישבה לידו משעינה את ראשה בידיה, והסתכלה על המצבה, מפגינה עניין ורק מחכה שהוא ידבר, בן לא מצא את הכוחות לדבר, ואז הוא התעשת ואמר "מאיפה הגעת לעזאזל?"
היא הסתכלה אחורה והצביעה, בן עקב אחרי מבטה וראה שבאזור אחר של בית העלמין מתכנסים המון אנשים, כנראה לוויה, חשב לעצמו.
"אז למה את פה, עומר, לכי תהיי עם ההורים שלך" בן אמר בתקווה להישאר לבד.
היא המשיכה לבהות במצבה ואמרה לו בפשטות "השומרים שלחו אותי לפה, לראות שאתה באמת בוכה ולא מסוכן, הם מאוד אוהבים אותי, אתה יודע?" פתאום עלה בה חיוך ילדותי "הם תמיד קוראים לי 'נסיכה' ותמיד אומרים שהם ישמרו עליי לתמיד תמיד."
בן החל להתבלבל וניסה להרכיב את כל החלקים בפאזל אבל כל מה שיצא מפיו היה "שומרים?"
"כן, בגלל שאני כל הזמן באה לישון אצל קלי, אני אוהבת אותה, ותמיד כיף בבית שלה, אז לפעמים כשקלי שרה אני יוצאת לשחק עם השומרים" היא אמרה כאילו הכל מובן מאליו.
בן החל להבין "קלי? הזמרת?" והחל להיזכר במעורפל על ידיעה בעיתון שאביה של קלי סאן, כוכבת פופ בינלאומית שעלתה לארץ , נפטר לילה קודם.
עומר אמרה "כן" השעינה את ראשה על בן, להפתעתו הגדולה והחלה לקשקש "אני בת דודה שלה, אתה יודע, אמא שלי ואבא שלה אחים..."
בן לא הקשיב לה כל-כך, אבל הרגיש קצת מוזר שילדה קטנה משעינה עליו את הראש חמש דקות לאחר שהכיר אותה, הוא הסתכל שוב אבל הפעם הבחין בטבעות ההגנה שמקיפות דמות גבוהה שללא ספק מרכזת אליה את מירב תשומת הלב, הדמות הייתה לבושה שמלה שחורה מפוארת, וללא ספק כל המאבטחים שמו לב אליה.
"אז למה הם שלחו אותך אליי" הוא אמר, קוטע את עומר אבל גורם לה לפרוץ במסע דיבור מחודש.
"השומרים הם מאוד חכמים, הם כל הזמן מסתכלים מסביב ורואים אם יש סכנות באזור, אני מדברת איתם הרבה, הם מאוד נחמדים ויש שומר שגם מביא לי סוכריות כל הזמן, הם ראו אותך מרחוק, והשומר הכי נחמד אמר שאתה אולי מסוכן, אז הם אמרו לי ללכת לבדוק אם אתה באמת בוכה, כי אם אתה מסוכן אז אתה לא תרביץ לי כי אני מתוקה, ככה הוא אמר"
רק אז הבחין בן שאחד המאבטחים לבוש בחליפה מתקרב אליהם, חושיו התחדדו, מתוך רפלקס שפיתח בקורס אבטחת אישים, הוא קפץ על רגליו ואגרף את ידיו, הוא ניתק את הרגש, מרחיק לאחור את דניאל, את המצבה, את הילדה עומר, והתבונן, הוא היה בשיא הדריכות כשהמאבטח הגיע, אבל המאבטח רק חייך ושם יד על עומר והיא החלה ללכת איתו ברצון מחזיקה לו את היד.
הוא נשאר לעמוד עד שהשתכנע ששום סכנה לא צפויה, והחל לחזור למציאות, מחשבות על דניאל חזרו להתגנב לראשו הוא אסף את המעיל שלו והחל לחזור לדירה שלו.
כשהוא התארגן והלך לאימון במסגרת הקורס, הוא החל לצבור עצבים, הוא לא הפסיק לחשוב על נועם, על איך שהוא קפץ על הספסל וצעק לשמיים, הוא כעס על עצמו שוויתר לדניאל ולא גרר אותה למיגונית, הוא הלך לאימון כדי לפרוק כעס, ואחרי שהוא עשה המון טעויות בטכניקה וגרם לתלמיד אחר לדמם מהאף, דימה המאמן לקח אותו הצידה ואמר לו "אתה לא מנתק את הרגש!" וטפח לו על החזה "אתה לא מבין שכשאתה מרגיש אתה לא מרוכז, אתה לא מאבטח טוב בכלל" דימה הסתובב חזרה לשאר הכיתה וחיבק את גבו של בן, הרים את קולו ואמר "אתם תהיו טובים רק כשתנתקו את הרגש לגמרי, יש לכם מטרה, ואתם מגנים עליה, אפילו במחיר החיים שלכם! אם אתם חושבים שאתם תצליחו לירות ברוצח אם אתם מרגישים חמלה כלפיו אתם טועים! מאוד טועים! עכשיו אף בן אדם לא מנותק לגמרי מהרגש, אחרת הוא יהיה המאבטח הטוב בעולם, אבל אתם צריכים להתקרב לזה!" הוא עצר כדי ליצור אפקט דרמטי, דימה היה טוב בנאומים "הבחור הזה פה, בן! מלא ברגשות עכשיו, הוא כועס, כועס מאוד, ואני לא יודע למה וזה לא מעניין אותי, מי שמרגיש לא נמצא במכון שלי!" הוא טפח על בן שוב ואמר לו בשקט מהול בכעס "תחזור כשתירגע".
בן נהם בכעס, חטף את התיק שלו ויצא החוצה, הוא אפילו לא התקלח, הוא לא לקח מונית, הוא החליט לרוץ חזרה לדירה שלו. בזמן הריצה הוא המשיך לראות את דניאל, ולשמוע את קולה, דמעות החלו לרדת מעיניו.
בדירה הוא מצא מחברת קטנה שכתוב עליה "יום כיף" במחברת היו רק תמונות, דניאל ובן התגייסו באותו יום, הם פחדו מהצבא והחליטו שיום הגיוס שלהם יהיה יום כיף, הם קמו ב4 בבוקר, יצאו לטיול לכיוון הים באשדוד, עלו על סוכת המציל וצפו שם בזריחה, הם הלכו לבית הקפה האהוב על דניאל, והזמינו ארוחת בוקר, משם ההורים שלהם אספו אותם ללשכת הגיוס, כל הדרך דניאל צילמה תמונות, היא צילמה ים, היא צילמה זריחה מטושטשת, היא צילמה את החביתה שלה ואת הקפה של בן, היא צילמה את השלט של לשכת הגיוס, דניאל פיתחה את התמונות ברגע שהגיעה לביתה חזרה ושלחה לטירונות של בן מחברת, בשעת הט"ש שלו, בן ישב באוהל, פותח ביראת קודש את המחברת, דמעות של שמחה נצצו בעיניו, הוא התמלא זיכרונות מהיום הנפלא ההוא, הם לא התנשקו הם אפילו לא התחבקו באותו יום, אבל מבחינתו של בן היום הזה סימן את היום שבו הם הפכו מידידים לחברים, וכשהחיילים האחרים שאלו מי שלחה לו את המחברת, הוא ענה בחיוך "חברה שלי".
כשהגיע לדף האחרון הוא קפא, הוא ליטף את התמונה האחרונה, דניאל ובן מצולמים שם, מצדיעים ברישול, שנייה לפני שהם עלו לאוטובוס לתל השומר, התמונה האחרונה ביום הכיף שלהם.
ואז הגיע שיחת הטלפון, על הצג היה רשום "דניאל J" הוא ענה בהתרגשות וסיים בבכי, דניאל הודיעה לו שהיא ונועם הפכו לחברים וסיפרה לו בפרטי פרטים על הנשיקה הראשונה שלו עם נועם.
5 שנים אחר כך, התמונה מתמלאת דמעות שוב כשהוא מלטף אותה.
בן לא יכל לשאת את הכאב יותר, הוא החליט לעשות מעשה, הוא ניגש לארון והוציא את החבל שפעם הוא קשר איתו ערסל, הוא נזכר בדניאל מחבקת אותו כשהתקבלה ללהקה בבית ספר, הכין קשר תלייה וראה אותה לבושה בבגדים יפים בנשף של סיום התיכון, הוא חיבר את החבל לקורה בתקרה, והיא פשוט הופיעה מולו עומדת בדירה שלו, הוא הביא כיסא מהמטבח, וראה את דמותה מתיישבת על הספה צופה בו בלי מילים, הוא כרך את הלולאה סביב הצוואר שלו, הדמות אמרה "אל תעשה את זה, בן, אני לא שווה את זה" הוא אמר חנוק מדמעות "את הכי שווה את זה." הוא הטה את הכיסא עם רגליו, והתכונן לבעוט בכיסא, הוא בכה, פתאום חזרו אליו המראות של ההורים שלו, אחותו הקטנה, אפילו הכלב שלו, הוא לא רצה לעזוב את העולם הזה אבל הכאב היה בלתי נסבל, הוא התחיל לנתק את הרגש, הוא לא חשב על הכלב, הוא הפסיק לחשוב על אחותו, הוא גירש את הוריו מהמחשבות שלו, ואז הוא ראה את דניאל, הדמות שלה יושבת על הספה, אומרת לו "די בן, רד משם. בשבילי...", הוא אמר לחדר הריק "אני אוהב אותך דניאל" פתאום העולם היה נטול רגש לגמרי, לא שמחה, לא עצב, לא אהבה, אין רגשות, רק מעשים ותוצאות, הוא יבעט בכיסא ויפסיק לחיות, כזה פשוט, ואז הדמות של דניאל נעלמה, והוא נשאר לבד.
הוא היטה את הכיסא שוב, עוד שנייה והחבל יתהדק סביב צווארו. עוד שנייה והכל ייגמר.
ואז נשמעה דפיקה בדלת.
בן ייצב את הכיסא ונעמד עליו יותר טוב. הקשיב לרגע, ופסק שהוא רק מדמיין.
הוא היטה את הכיסא שוב והתכונן לבעוט בו, ואז הפעמון נשמע ואחריו קול נשי צעיר "בן?"
הוא ייצב את הכיסא, הוריד את ראשו מהלולאה, וניגש אל הדלת.
המשך יבוא.