טוב שכתבתי את החלק הראשון בסיפור כי הוא לא היה מספיק מובן, מחכה לתגובות על החלק הזה :)
הנוטר.
דניאל צחקה, הצחוק שלה מתגלגל וחזק, מילא את האוויר והיה נדמה שבכל אשדוד שומעים את הצחוק שלה, בן ידע שהוא הצליח להצחיק אותה באמת כשראה אותה מטילה את ראשה אחורה כשהיא צוחקת, השיער שלה גולש ועיניה זורחות ומוארות.
הם ישבו על שפת המדרכה שלושתם, שלושה חברים ותיקים שהיו ביחד כמו דבק מאז התיכון, והדבק הזה היה דניאל, בלעדיה בין שני הגברים כנראה לא היה קשר. בן ישב על שפת המדרכה מחבק את רגליו ומשעין את ראשו על הברכיים בשעמום, כוס הקפה שלו נחה לידו והוא שתה אותה לאט, מתענג על המרירות והחום. לצידו ישבו דניאל ונועם, דניאל שתתה מים בטעמים, ונועם כבר היה בסוף בקבוק הבירה השלישי שלו, כל הבירה התחילה לעלות לנועם לראש והוא החל להפגין סימני שכרות, מבלבל מילים וזורק הצהרות מוזרות לאוויר. כמו תמיד ברגע שנועם שיכור הוא פתאום מתחיל להפגין חיבה פיזית מאוד לדניאל, הקשר ביניהם אף פעם לא היה מוגדר אבל לצופה מהצד היה נראה שהם חברים, בן ידע שהמצב מבפנים לא פשוט כי דניאל הייתה מדברת איתו, רק איתו.
בן הזדקף והרים את הראש קצת כשראה כמה הצליח להצחיק את דניאל וניסה לסחוט את הבדיחה שלו עד הסוף ובאותו רגע נועם הניח את היד שלו על דניאל וקירב אותה לנשיקה של שיכורים, היא קצת נרתעה אבל התמסרה לנשיקה בסופו של דבר.
בן הסיט את המבט, הוא היה רגיל, זה לא הייתה הפעם הראשונה שראה אותם מתנשקים כמובן, אבל הכאב בליבו היה חזק בדיוק כמו בפעם הראשונה, הוא מיהר לקחת לגימה מקפה כדי להעסיק את הראש שלו בדברים אחרים, כל כך הרבה פעמים הוא דמיין עצמו מנשק את דניאל, מזיז לה את השערות מאחורי האוזן, בלילה אחד מאוחר מאוד, היא גילתה לו שזה "עושה לה את זה בטירוף", הוא רצה לחבק אותה, לגרום לה לשכוח מנועם הדביל הזה, הוא ידע טוב מאוד איך נועם מתייחס אליה, הוא ידע שהוא לא מספיק טוב בשבילה, אבל לעולם לא העז לעשות שום צעד, הקשר שלו עם דניאל לעולם לא היה חזק יותר, הם סיפרו אחד לשני הכל גם את הדברים הכואבים ביותר, הוא לא עשה שום צעד כדי לא לפגוע בידידות הזאת. למרות שתמיד רצה יותר.
כשנועם סוף סוף שיחרר את דניאל ונתן לה לנשום קצת היא התעשתה ושאלה "היי בן, אולי תזמין את שמרית ונלך לאכול איפשהוא?" בן החזיר את הראש שלו לברכיו ואמר בשקט "זה לא ייקרה" הוא תפס את הקפה ושתה עוד לגימה "נפרדנו..."
דניאל מיהרה להיחלץ מהאחיזה של השיכור וחיבקה אותו מהצד "מה קרה?" בן הרגיש שהוא נשרף מהמגע שלה "למה לא סיפרת לי?"
הוא הריח אותה, הרגיש את החום שלה, הוא כמעט הסתובב ונישק אותה, ואמר "זה פשוט לא היה זה, לא התאמנו" בן סיפר לדניאל הכל, אבל לעולם לא יספר לה שהוא נפרד משמרית בגלל שהוא תמיד רצה את דניאל.
בן פגש את שמרית בקורס אבטחת אישים שהוא התחיל לאחר שהשתחרר מצנחנים, היא הייתה יפהפייה נמרצת, וחשוב לא פחות, שמרית רצתה אותו, יום אחד לאחר הקורס היא תפסה אותו ואמרה לו בחיוך "לא הצלחתי להבין את האחיזה האחרונה שדימה לימד אותנו, אכפת לך להישאר עוד קצת ולהסביר לי?" בן לא ידע לקלוט רמזים והתחיל להגיד "אה.. האמת שאני אפספס אוטובוס והבא רק שעה אחרי" אבל שמרית לא ידעה לקבל תשובה שלילית "נווו..." היא אמרה ונגעה בזרוע שלו "אני ממש רוצה ללמוד מהתלמיד המצטיין בקורס" בן השתכנע ונשאר להסביר לה.
בשיחה שבן קיים לאחר מכן עם דניאל היא צעקה עליו "אתה כל-כך דפוק! איך לא זיהית שהיא התחילה איתך?!" בן היה מבולבל ואמר "זה לא הייתה התחלה, היא רק רצתה עזרה" דניאל נתנה בו מבט לא מאמין ושאלה "היא נגעה בך?" הוא השפיל מבט וענה "כן, היא סתם נגעה לי בזרוע כשהיא ניסתה לשכנע אותי" דניאל פרצה בצחוק וקפצה, "היא התחילה איתך טיפשון! תתקשר אליה עכשיו! ותשים על רמקול אני רוצה לשמוע!" בן לא זכר מתי הפעם האחרונה שהוא סירב לבצע משהו שדניאל ציוותה עליו בכזאת התלהבות, אז הוא התקשר והפעיל רמקול.
בן יצא עם שמרית במשך חודשיים, הוא נהנה איתה מאוד ואפילו חווה כמו פעמים ראשונות איתה, עד אותו יום ששמרית אמרה משהו רע על דניאל והתגובה של בן לא הותירה מקום לספק, שמרית הבינה די מהר ויצאה לו מהחיים בצורה טובה, תוך שהיא מאחלת לבן שיצליח לקבל את מה שהוא רוצה.
הוא סיפר לדניאל את האמת אבל השמיט כמה פרטים, הפעמים היחידות ששיקר לדניאל היה כשהוא הסתיר את רגשותיו כלפיה, הוא אמר שהם פשוט לא התאימו, היא חיבקה אותו ובן התענג על כל רגע שהוא מחבק אותה, ואז נועם הרס את הרגע כשהתחיל לשיר שיר מזרחי בקולי קולות, דניאל הצטרפה אליו בהנאה והם גירשו את תלאות היום באלכוהול וזיופים אל תוך אויר הלילה של אשדוד, גם בן הצטרף בשלב מסוים, שמח על הסחת הדעת מהרגשות שמציפים אותו כל פעם מחדש.
האזעקה קרעה את השקט של הלילה, זה אמנם הפתיע אותם אבל לא היה חדש, אזעקות "צבע אדום" נשמעו בעיר הזאת המון פעמים בחודשים האחרונים, בן מתורגל כמו שצריך מתקופות הצבא החל לנתח במהירות את המצב מאתר מיגונית שהעירייה הציבה מאה מטרים ממקומם, הוא שמע את המדריך שלו מהקורס לאבטחת אישים שתמיד אמר להם "בתפקיד תנתקו את הרגש, הרגש מעוור אתכם, מעוות לכם את שיקול הדעת, במצב חירום אתם מכונה, ולמכונה יש תפקיד אחד, להגן על המטרה." הוא ניתק את הרגש, החל לספור 45 שניות בראשו, והתחיל לרוץ למיגונית, נעצר אחרי שני צעדים כי ראה שנועם ודניאל לא אחריו, נועם צועק אל השמיים "אני רוצה לראות יירוט!" ומתנדנד בחוסר שיווי משקל ודניאל נראית מבולבלת.
40 שניות.
הוא רץ לדניאל, תפס לה בכתפיים ועשה מעשה שבמצב רגיל לא היה עושה לעולם מפחד שהיא תראה את הרגשות בתוכו, הוא הסתכל לה עמוק בעיניים ואמר לה בקול הכי קר, "בואי איתי למיגונית".
היא הסתכלה מסביב בחיוך וראתה את נועם שהצטרף לאזעקה והתחיל ליילל אל השמיים, "אני נשארת איתו," היא אמרה בשובבות כשניצוץ התרגשות בעיניה "לא ראיתי אף פעם יירוט".
30 שניות.
"דניאל!" בן התפרץ ונתן לרגש להציף אותו "את משוגעת, בואי איתי, נרוץ והוא יבוא איתנו כבר, בבקשה!" דמעות התגנבו לעיניו ומוחו השתולל.
25 שניות.
דניאל הצטרפה לנועם שעלה על ספסל וחיבקה אותו, וצעקה אל השמיים איתו, זורמת עם השכרות שלו מחפשת פשוט ליהנות ולחיות את החיים.
20 שניות.
"כוס עמק אתכם!" בן צעק ורק בכל כוחו למיגונית.
"בן זונה הנועם הזה, לא מפסיק לשתות" הוא חשב לעצמו בזמן שרץ למיגונית, נותן לרגליו לעוף כמו שהן רגילות.
10 שניות.
"אם הוא לא היה איתה, הייתי מעיף לו את הראש ממזמן" הוא הגיע למיגונית, הסתכל 2 שניות מסביבו כדי לוודא שעוד אזרחים לא ממהרים להגיע וסגר את הדלת.
5 שניות.
הוא סובב את הידית הגדולה ואטם את החדר, כשהסתובב ראה משפחה שגם הספיקו למיגונית, אבא אמא וילדה. הוא שאל אותם "הכל בסדר אצלכם?" האמא הנהנה ופתחה את פיה לענות אבל אז הרצפה רעדה, הילדה קברה את פניה בכתף של אבא שלה שגונן עליה וכיסה את ראשה. אבק נפל מהקירות של המיגונית.
"זה לא יירוט" חשב לעצמו בן בצלילות "זה נפילה, והיא קרובה".
דניאל. הייתה המחשבה היחידה שעברה לו בראש. דניאל.
הוא יצא מהמיגונית מהר ככל שיכל, האבא צעק מאחוריו משהו על 10 דקות. אבל בן לא שמע.
תוך 5 שניות הוא איתר את מקום הנפילה, סמוך מאוד למקום שבן השאיר את דניאל ונועם. הוא רץ אליהם וכל מה שזיהה היה עשן אפור סמיך. דניאל. רק עליה הוא חשב.
הוא נכנס ישירות אל תוך העשן בעיוורון, ומהר מאוד הבחין בצללית שרועה על המדרכה, הוא התקרב אל הצללית במהירות, וראה את נועם, ידו הימנית מרוסקת, וכל גופו מלא חורים של רסיסים, הדם היה בכל מקום, הוא ניגש לראשו של נועם, ניער אותו קלות, ושאל "דניאל! איפה היא?"
נועם לא ענה לו, עיניו היו ריקות והדם החל לאזול מפניו, בן ראה אנשים מתים בעבר, וידע שנועם כבר לא בחיים. הוא קם והמשיך לחפש מסביבו. פתאום שמע מימינו אנקה. הוא רץ לכיוון הקול, ומצא אותה.
היא שכבה על המדרכה, פלג גופה התחתון נמחץ תחת חלק של קיר שהתמוטט מהבניין הסמוך, מטרים ספורים מאיפה שישבו לפני שניות אחדות. הוא רץ אליה ותפס לה ביד.
"הכל בסדר דניאל," הוא אמר לה וניסה להאמין בזה בעצמו "הכל בסדר, אני יוציא אותך מזה"
"נועם..." היא מלמלה "הוא מת.. ראיתי אותו".
דמעות החלו לרדת מעיניו של בן "אתה תצאי מזה, שומעת? אני אעזור לך, אני לא מוותר עלייך. עלייך אני לא מוותר."
הוא עזב לה את היד וקם לנסות להרים את לוח הבטון הגדול שנפל עליה, הוא ניסה בכל כוחו אבל לא הצליח להזיז את הבטון אפילו במילימטר, סירנות כבר נשמעו מרחוק, והוא ניסה שוב, צורח ממאמץ ומתחיל לדמם מידיו.
"עזוב, זה לא יצליח." היא השתעלה שוב "תהיה איתי פה, קר לי" היא נתקפה התקף שיעול ארוך וכשנרגעה מלמלה, "זה הסוף אני חושבת... לפחות אתה פה לידי"
"לא! את לא אמורה למות, את לא תמותי, לא... את אמורה למות איתי" הוא בכה נהרות, הדמעות שלו נספגו לה בחולצה, הוא תפס את ראשה בשתי ידיו, ואמר "תהיי חזקה".
היא אמרה "בן, למה?" שיעול הפסיק אותה "למה אתה לא נותן לי ללכת?".
הוא רכן אליה כמעט נוגע בראשה, מסתכל לתוך עיניה שמתחילות להתערפל, "אני אוהב אותך, את שומעת? אני אוהב אותך מהרגע שראיתי אותך" הוא קפא, שנים שלא הגה את המילים האלו, שנים שרצה.
היא הסתכלה עליו בעדינות, כאילו הם במקום אחר, מקום רגוע, ואמרה "לקח לך הרבה זמן.. בן... אני חיכיתי לך" בן לא ידע מה לומר, הוא פשוט הסתכל לה בעיניים ובכה.
היא אמרה "תנשק אותי, נשיקה אחרונה, לפחות אני.." הוא התנפל עליה בנשיקה עדינה, מחזיק עדיין את ראשה רטוב מדמעותיו ומדמה, הוא שחרר כדי להסתכל בפניה היפות והתמימות, "ידעתי שתמיד אהבת אותי, חיכיתי לך, נועם היה סתם עד שתבוא..." היא השתעלה חזק, והוא אמר לה "אל תדברי, תישארי איתי, הם בדרך שומעת, הם בדרך" פתאום חמימות התפשטה בבטנו של בן, הוא סוף סוף השיג את מה שרצה כל השנים, תמונות מהירות של העתיד המשותף שלהם יחד קפצו לו בראש.
היא כאילו לא שמעה אותו "למה חיכית בן? למה חיכית?" הוא נישק אותה שוב והיא השיבה בנשיקה, פתאום שפתיה נרפו, הוא התרחק וראה את עיניה מתגלגלות אחורה, הוא פרץ בבכי שוב, הניח יד על ראשה ועצם לה את העיניים, ואז הוא הסתכל על השמיים וצעק "לללאאאאאאאאא!!" צעקותיו נבלעו בשאון הסירנות.