לפני כמה ימים בעקבות הרצאה ששמעתי בטד החלטתי לנתב את הכתיבה שלי למקומות חיוביים, להשקיע את הזמנים שאני מצליח להקדיש ליצירה וכתיבה למקומות שבהם אני גם רוצה להיות.
מכיוון שאני בחיפוש אחרי בת זוג ומכיוון שהמכשלה העיקרית שלי היום זה להתחיל לדבר עם בנות ממש המילה הראשונה, אחרי המילה הראשונה אני הרבה יותר טוב, אז בגלל שזה הקושי הכי גדול שלי, החלטתי לכתוב סיפורים קצרים בהם אני מעיז להתחיל לדבר עם בחורה, אני מכוון שזה יהיו סיפורים מאוד מציאותיים ולא בסגנון של "מישהי כוסית-על נכנסה למעלית והמעלית נתקעה מפה לשם שכבנו" אלא סיפורים מציאותיים מאוד, רגילים מאוד ובסופם רק התחלת שיחה.
את המשך השיחה אפילו אני לא כותב כי מבחינתי לא משנה מה קרה בשיחה, אם הצלחתי לבקש ממנה מספר, אם היא תפוסה, אם היא הביאה לי מספר מזויף, בשלב הראשון לפתוח את הפה ולהגיד מילים ראשונות זה כבר הצלחה.
אני קורא לסדרה הזאת "ואז התחלנו לדבר..."
#1
הדלתות נפתחו ונכנסתי לקרון הרכבת, הסתכלתי מסביב לחפש מקומות פנויים ובמבט קצר ראיתי שפרטיות לא תהיה לי בנסיעה הזאת, רוב המקומות היו תפוסים ואז נוסעת קמה ופינתה מושב זוגי.
התיישבתי קרוב למעבר והנחתי את התיק על המושב שלידי.
"התחנה הבאה, בני ברק" נשמע הכרוז והרכבת התחילה לנוע, כדי לשפר את הסיכויים שאצליח לדבר עם מישהי החלטתי לנסות לא להתחבר לפלאפון ולמוסיקה.
בתחנה הבאה נפתחו הדלתות ועלו נוסעים נוספים, המקומות הפנויים נתפסו ונוצר העומס הרגיל במעבר של האנשים שעומדים, אחת מהעומדות תפסה את העיניים שלי ושאלה במבטים האם המקום שלידי פנוי, החזרתי לה שהמקום פנוי והיא נדחסה בין כולם והגיעה למושב לידי ומלמלה "תודה רבה".
היא התיישבה וסידרה את התיקים שלה לנוחות מירבית ואז הבחנתי שיש לה תיק שבוודאות לא מיוצר בארץ כנראה באחת מארצות מזרח אסיה ונמכר כמזכרות לתיירים, על ידית התיק ראיתי את התגית שמקבלים כשעולים למטוס עם מזוודה.
בלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עם תיק כזה עולים לטיסה?"
"וואי אתה לא מבין כמה התיק הזה הציל אותי בטיסה חזרה לארץ" היא ענתה.
ואז התחלנו לדבר...