אזהרה: הקטע הבא מבולבל ולא מסודר זה סתם פריקה.
לכל אנשי המתגים
אני מצטער, אני באמת מצטער, אני לא כמוכם, אני מנסה ואני לא מצליח.
אין לי את זה, פשוט אין לי, לא יוצרתי ככה, לא חונכתי ככה, לא יודע איך תקראו לזה אבל בשורה התחתונה, אין לי את זה.
אתם תמיד אומרים לי "תעבור הלאה" או "תתנתק מזה" והכי כיף "תתקדם" אבל אני לא יכול, אני מאוד מנסה, אבל אין לי את המתג הזה, אני מצטער.
אני לא יכול פשוט לכבות את הרגש, אני לא יכול לחתוך את העבר, אם נאמר את האמת אין לי מושג איך אתם מצליחים בכלל לעשות את זה, איך אתם בכלל חושבים שאני יכול פשוט לשמוע את מה שאתם אומרים ולהגיד לעצמי, "אהההה לעבור את זה, להפסיק לחשוב עליה! וואלה רעיון מעולה, איך לא חשבתי על זה, אין בעיה רק תן לי להגיע למתג ואני מכבה את הרגש!"
אני לא יכול, והסיבה הפשוטה היא שבאמת הייתי שם. הייתי בקשר הזה, לא ריחפתי, לא צפתי ולא זרמתי, הייתי בו באמת, אהבתי באמת.
כשתפסתי את עצמי פעם חושב "וואו כמה שהיא יפה" אז עצרתי לרגע ורשמתי את זה.
כשהייתי מרגיש שהלב שלי מתמלא מאושר השתדלתי לזכור את זה.
בכל פעם שהיא קראה לי בחמידות הלב שלי קפץ ולא רק כי היא קראה לי אלא כי זה סוף סוף קרה, אני מרגיש שייך באמת.
כשהייתי מלטף לה את הגב והעיניים היו מתגלגלות והגב שלה מתקמר בלי שליטה הייתי שותה את הרגע עד הסוף.
הייתי ברגעים האלה ולא נתתי לשום דבר להיכנס לי לראש ולהרוס לי את החוויה כי חשבתי שזה מגיע לה, כי כולנו בסופו של דבר ממצים קשרים כי מתישהו זה יגיע השלב שאתה לוקח אותה כמובן מאליו, ואני כל-כך ניסיתי לא להגיע למצב הזה והשיטה שלי הייתה להאדיר את הרגעים הגדולים, להזכיר לעצמי שהיא לא מובנית מאליה, ש6 שנים רדפתי אחריה.
זה שלכם כל-כך קל לכבות את הרגשות שלכם זה לא אומר שלכולם זה קל כל-כך, אין לי מושג למה יש לכם את היכולת הזו, אולי לא באמת הרגשתם, אולי לא באמת אהבתם, אולי לא נכוויתם כמו שנכוויתי, לא יודע. אבל תבינו שזה לא אותו מצב, אתם זה אתם ואני זה אני.
אתם מבינים, אנשי המתגים?
הייתי שם שנה ושמונה חודשים, אז ברור שעכשיו אני עוד נזכר.
ברור שמבטא בריטי מכווץ לי את הלב כי אני נזכר בה.
ברור שאני חושב עליה כשדמות בסדרה שראינו יחד עשתה את מה שאמרתי שהיא תעשה כשראינו יחד את העונה הקודמת.
ברור שאני אעצור בכי כשאשמע את השיר האהוב עליה.
ברור שארצה לשבת איתה לשיחה לפרוק את הדברים השטותיים ביותר.
ברור שארצה לדעת אם היא גם חושבת עלי.
ברור שיהיו לי רגעים שאני נופל לתוך עצבות כי אני מתגעגע.
אז אני מצטער שלא הצלחתי לכבות את הרגש, ושאני חופר לכם עליה עדיין אבל לאחרונה כולכם התרחקתם ממני, לא רק אנשי המתגים, כולכם כמעט חוץ מ2 שעוד נשארו בסביבה ומצילים, יותר נכון מצילות אותי מעצמי.
זה הכי אנוכי שלי אבל אני רוצה שפשוט תקשיבו לי, תשמעו על עוד מקרה מצער יותר או פחות כשנזכרתי בה, תאזינו לי כשאני פורק כמה רע לי כרגע ורק תחבקו אותי, תגידו לי "מובן שזה עוד כואב לך, זה לגיטימי", אתם לא חייבים להביא לי עצות איך לשפר את המצב, אתם רק צריכים להקשיב.
אני משתדל מאוד לעשות את זה בשבילכם, כולכם, אבל ברור שיש לי נפילות, ברור שגם אני יוצא אנוכי ומרוכז רק בעצמי.
זה לא שאני תקוע עליה עדיין, כן?
יצאתי לדייטים וניסיתי להיפתח וזה עובד לי לסירוגין, אבל אני פשוט נזכר כי אני נזכר, דברים מתקשרים אליה כי זה מה שהמח עושה כברירת מחדל אין לי שליטה על זה, אני עובר ברחוב ורואה משהו שקשור אליה ובום הזיכרון בראש.
אני נושם לרגע לרווחה ופתאום מבין שאני לבד לגמרי, ושאין לי בן אדם קרוב אליי לידי שאני יכול לדבר איתו, אז בשניות אני חושב עליה.
זה עובר, אין ספק אני מרגיש שאני בישורת האחרונה של כל הבוץ הזה, אבל הייתי צריך לפרוק את זה ולהגיד לכם שאני לא מסוגל, חשבתי שהקטע הזה יצא יותר עצבני ולוחמני כלפי אנשי המתגים אבל משום מה יצא לי יחסית רך.
**אני לרגע לא מניח שאני באמת עברתי דברים קשים יותר מכל מי שקורא את הקטע זה הגזמה לצורכי הגזמה**
