קרה כל-כך בשעות ב24 השעות האחרונות שלנסות לכתוב את הכל יהיה ניסיון עקר.
אבל אני רוצה וצריך להוציא את זה החוצה.
אני הולך לכתוב הרבה כנראה ביום הקרוב מכיוון שעשיתי טעות, ואני משלם את המחיר עליה, המחיר יקר, ואני חושב שאחד הדרכים להתמודד עם המחיר הזה יהיה כתיבה, והרבה.
אז בואו נניח שאני רק יוצא מהעבודה, בוא נניח שלא קרתה השיחה הראשונה, בה שמעתי את הקול המלטף שלה, בה היא נתנה לי הזדמנות... הוא נניח שלא קרתה השיחה השנייה שבה עשיתי את הטעות עליה אני משלם, בה היא שברה אותי רק במילים, ובה היא שבתה אותי בדברים שהיא נתנה לי לשמוע ולהיות חלק.
בואו נניח שאני רק יוצא מהעבודה, הפוסט שיגיע בשורות התבשל לי בראש כמו שמתבשל כל פוסט רגיל, ועוד היא אמרה לי שהיא מצפה לפוסט ואני הגבתי ב"יש אחד בראש" התכוונתי לזה, לא ידעתי מה הולך לקרות בהמשך שזה פוסטים שונים לגמרי, ואני מכיר אותה אם התכוונתי לזה כשדיברתי איתה ועלו לי עוד 10, אני לא יכול לכתוב רק אחד, אני צריך לכתוב את כולם...
להלן הפוסט:
כשלתי במילותיי היום, ניסיתי לאחוז במשהו שאולי בלתי נאחז, ניסיתי לתאר משהו שהוא בלתי יתואר, "לא תעשה לך כל פסל" רשום בעשרת הדברות, ואולי עברתי על הדיבר הזה כשניסיתי לקחת משהו שבהגדרה הוא בלתי יתואר וניסיתי לאנוס אותו לתוך מילים, היא הבינה נראה לי למה אני מנסה לתמלל אותה, כי אני כזה בן אדם, החיים האלה היו לפעמים כל-כך מבלבלים לי, וכל-כך משונים לי שתמיד ניסיתי למצוא את האמת, זאת תמיד הייתה נטייה שלי, יש שיגידו שבגלל זה נכנסתי לתחום המחשבים, כי שם יש אמת אחת מוחלטת, בסוף בסוף הכל אפסים ואחדים, בסוף את הכל ניתן להסביר, בסוף הכל מתנקז ל"יש זרם" ו"אין זרם".
והיא כעסה על מה שזה עורר בה, זה היה לא נעים בשבילה, וגם אני הבנתי למה, התוצאה של זה הייתה שיחה לא נעימה בהודעות בה אני מנסה להסביר ורק מועד יותר, בה אני מרגיש את הכעס שלה קצת משתלח בי, בה אני מפחד מהצעד הבא שלה.
ואז עלה לי הרעיון לסיפור הבא.
מעשה ברבי לואיס סי.קיי. ורבי קונאן אובריאן שהיו מתוועדים כל הלילה, היו מדברים על החיים ועל המציאות, ורבי לואיס המשיל משל ואמר:
"מעשה בבן של מלך (לא באמת בן של מלך, סתם בן אדם, פשוט רוב המשלים מתחילים ככה וממש רציתי להרגיש חלק מהחבר'ה) מעשה באדם, שהיה טס במטוסים, האדם היה איש עסקים חשוב בעל הרבה הון וממון, התחילה הטיסה ונשמע כרוז שמסביר שבטיסה הזאת מנסים טכנולוגיה חדשה לגמרי, אינטרנט מהיר בצורת ווי-פי על המטוס, והנוסעים מוזמנים לפתוח את מכשיריהם ולגלוש בחופשיות.
שמח האדם וגלש לו באינטרנט, ראה סרטים ביו-טיוב, שלח מיילים וניהל עסקיו, כטוב לו בטיסה ביקש האדם כוס שמפניה מהדיילת, בעת הוא ממתין לכוס השמפניה לפתע נשמע כרוז, הדייל הראשי התנצל בפני כל הגולשים אך תקלה בלתי צפויה התרחשה וכעת לא ניתן יותר לגלוש באינטרנט, מפאת החידוש הטכנולוגי את התיקון יוכלו לבצע רק אחרי הנחיתה הדייל התנצל שוב ואיחל לנוסעים המשך נסיעה נעימה.
חרה אפו של האדם, כעס מאוד על הדיילת, ביקש שמפניה חינם על עוגמת הנפש, וזעם עד לרגע הנחיתה."
המשיך רבי לואיס ואמר לרבי קונאן "שים לב כמה מהר העולם חייב לאדם משהו כשהוא ידע על קיומו של הדבר הזה דקות בודדות".
המשל הזה נועד לתת ביקורת על החברה המודרנית אך לטעמי הדבר הזה נכון גם לגבי פחד, הוא לא רק נכון לגבי דברים מפנקים שאתה חושב שמגיע לך, אלא גם לגבי דברים שאתה מפחד לאבד.
או אנשים שאתה מפחד לאבד...
היא כעסה, אולי קצת אולי הרבה, הרגשתי את זה במילים שלה, שחלקן הפכו להיות חץ מחודד שמטרתו הייתה להכאיב, הרגשתי את זה בקצרות ההודעות ובהתעלמות מחלק מההודעות שלי, הייתי בעבודה באותם רגעים, ועולמי סחר עליי, ניסיתי כל-כך להתרכז בעבודה וגם לדבר איתה, לשלוח הודעה ובזמן שאני מחכה לתגובה אז פשוט להמשיך לעבוד, דאגתי היטב לזה שהסיכוי לפספס הודעה ממנה לא יהיה גדול, אני מקבל התראה מ2 מקורות ואני עובד על לקבל התראה גם בשעון שלי, אז אני יכול למזער את המסך שלה ולהמשיך לחפש באגים, לא?
כנראה שלא... בהיתי במסך מחכה שהסמליל הקטן יהפוך ל3 נקודות, מחכה לעוד הודעה, הרגל שלי רעדה, פחדתי לראות את המילה "שחור" פחדתי ממש.
תבינו, זה יכול לקרות, אני יכול לעשות טעות מספיק גדולה שהמשמעות של הטעות הזאת יהיה שהיא תפסיק לדבר איתי, וזה מפחיד.
זה כמו להסתובב עם פלאפון חדש בלי מגן, אתה תמיד חושש שהוא ייפול לך ויישבר, אבל את זה אפשר לתקן.
זה כמו ללוות נסיעה מסווגת, אתה חושש אולי תקלע למארב ויגנבו לך את החומר המסווג, אבל גניבה אפשר להחזיר.
אני יכול להמשיל את זה לעוד 5 דברים שאפשר לתקן, אבל את המילה "שחור" אי אפשר להחזיר.
אז פחדתי, מאוד, כל הודעה הקפיצה אותי, הרגל שלי רעדה בטירוף ועוד לפני שמישהו אמור להסתכל לי על המסך כדי להבין האם מצאתי באמת באג או שטעיתי בחישובים שלי, אבל כמה שניות לפני שהוא בא, הגיע הודעה עם חיוך קטן. נרגעתי. הרגל רעדה אבל פחות, היא לפחות מדברת איתי, היא אפילו ציינה שהיא תתן לי הזדמנות להסביר את עצמי בשיחה קולית.
נקודת הזמן היא שרק יצאתי מהעבודה, היו מאז עוד 2 שיחות, לתאר אותן יהיה הרבה יותר קשה, אבל כנראה שאעשה את זה בהמשך היום.
המשל מבוסס על הקטע הבא, מומלץ לצפייה, זה רק 8 דק' מהחיים שלכם, ואתם תצחקו תאמינו לי.