מצב האומלל
חשבתי שכשאחזור מסידורי יום השישי שלי אכתוב את השיחות האחרות שלנו מאתמול, אבל לא.
אני לא מסוגל, יש רק דבר אחד שעובר עליי וזה מה שהיא מעבירה אותי.
התשלום...
היא לא עונה, היא רק מסתכלת, היא קוראת את מה שאני כותב ולא עונה, ואני יודע שהיא קוראת, ואני משתגע, ואני יורד מהפסים.
הייתי בחוץ במרכזי קניות, והיה כל-כך קשה לשמור על שפיות, אני לא יודע מה שונה היום הזה מיום עבודה רגיל הרי היא לא תמיד עונה, זה פשוט שהיא אמרה לי שזה יקרה, היא אמרה לי למה זה קורה, והיא יודעת מה זה יגרום לי.
בשיחה היא תיארה לי בפירוט מפחיד מה יקרה לי היום, ופחדתי, מאוד, התפתלתי במיטה שלי התקפלתי לכדור ונמתחתי כמו תולעת ואז שוב התקפלתי על פי המילים שלה, היא אמרה לי שזה יצעק מתוכי, היא אמרה לי שזה ישתלט עליי, לא ידעתי עד כמה.
לא ידעתי שאני ארגיש את זה בפנים ככה, לא ידעתי שהלב שלי יתכווץ לסירוגין והבטן תפלוט אויר באקראי, לא ידעתי שארעד כל-כך הרבה שהשרירים שלי יתפסו.
לא ידעתי שהצורך הזה יגבר ויגבר.
תבינו, אני מפחד, בתוך תוכי אני יודע שהיא תענה לי בסוף, אבל שום דבר לא מבטיח לי את זה, ואמרתי לה את זה אתמול, כשהיא אמרה לי מה הולך לקרות, אמרתי לה שאצלי הפחד הוא אמיתי, הפחד הוא שהיא תגיד את המילה "שחור" וזה ייפסק, אמרתי לה את זה אתמול כדי שהיא תרגיע אותי, אבל היא חכמה, היא רואה לתוכי והיא לא הרגיעה... היא הלחיצה היא אמרה "נכון... זה יכול לקרות" עם הקול המלטף שלה, איך אפשר כל-כך לאיים וכל-כך ללטף.
ועכשיו שנזכרתי בקול שלה עולות לי קצת דמעות כל הרגש בי משתולל.
כשהסתובבתי בחוץ פתאום קלטתי, אולי היא פה, אולי הסתכלתי עליה ואני לא יודע, אולי היא הסתכלה עליי ואני לא יודע, ואז התחיל מאבק בראש שלי אם היא יודעת איך אני נראה, ההיגיון אומר שלא, כי אין לי תמונות שאני אוהב אז אני לא באמת שולח, מצד שני הרגש אומר שהיא מכירה כל-כך הרבה ממני שאולי אפילו היא יכולה במבט לזהות אותי, למרות שאין בזה שום היגיון, והצד השני אומר, "חבוב, את ההיגיון השארנו מאחור מזמן, אין גם הרבה הגיון בזה שמילים גורמות לך להרגיש ככה".
אני פורק תמיד, לכולם והכל, אני אומר לכולם על הכל, אבל לא את זה, זה רק אני פה, אני לבד ואני מתמודד עם זה, ביום יום היא פה כדי שאגיד לה שאני פוחד, שאגיד לה שאני חושש, שאגיד לה שזה נעים לי, אבל היא עכשיו לא פה, כי היא רוצה שזה יקרה לי.
היא ידעה מה יקרה, היא ידעה אולי שבשעות הראשונות אני אהיה חזק, איתן, "עשיתי טעות ומשלמים עליה" חשבתי "כמו קנס שאומרים עליו חארם".
ואז זה התגלגל, היה שלב של הכחשה, "נאאאא היא עוד שנייה תדבר איתי".
ואז כשהייתי בחוץ בין כל האנשים, לא הייתה תחושה אחת בפנים, היה הכל, היה בליל, היה ניגודיות מטורפת כמו שרק היא יכולה ליצור.
היה אושר – על זה שלפחות אני יכול לפרוק בהודעות ואני יודע שהיא קוראת.
היה עצב – כי היא לא פה, פשוט מאוד, היא לא פה ואני צריך אותה.
היה פחד – כי הדגל השחור תמיד יכול להיות מונף.
היה תסכול – כי אני יודע שהיא קוראת ולא מגיבה, זה לא כמו להניח שהיא לא ליד הפלאפון.
והיה זעם – לא עליה כמובן, אבל דברים קטנים היום איימו לפוצץ, כמו נהג בכביש שחתך אותי, אבל לא התפרצתי, השתדלתי מאוד.
מאז שהתחילה תקופת הבדידות כל צפצוף פלאפון מדליק אותי, בראש אני חושב הנה שיחה מעניינת, הנה משהו שיזיז אותי, הנה משהו שיפרוט לי על מיתרי הלב, הנה יש מישהו שמעניין לו מה איתי, ואני רגיל לקפיצות האלה, למרות שהן די פתטיות ורק מוכיחות מה שאני אומר על הדור שלנו כבר שנים, הסנדלר הולך יחף, אבל היום, אני משווע לשמוע את הצליל של ההודעה ממנה, משווע, שתגיד לי שזהו, שעברתי את זה, ששילמתי את המחיר, שתעיר לי על כל מה שכתבתי, על מה היא אהבה ומה היא לא אהבה, שתגיב אליי, שתפרוק לי את הצורך שהיא יצרה אצלי!
איך עשית את זה??? איך יצרת צורך שרק את בעולם יכולה לפרוק...
צלצול אחד כזה הגיע, חשבתי בהתחלה זו אזעקת שווא, איזה אפליקציה שולחת לי פרסום או איזה משחק רוצה ממני צומי, אבל זו הייתה היא, במבט ראשון כשראיתי את הניק שלה נשמתי לרווחה, ואז ראיתי את ההודעה סמיילי קטן, נקודתיים וסוגריים, לא יותר, חיוך קטן. חשבתי שזהו, וחיכיתי להודעה הבאה, ל"היי" או "איך אתה?" ואז הבנתי מה היא עושה, נעמדתי באמצע הרחוב, בוהה בפלאפון, בוהה בסמל, זועק לתוכי "תמשיכי להקליד!" וידעתי שזה יקרה, פחדתי מהפיתוי הזה... היא מדהימה וקטלנית, היא קיפלה אותי באמצע הרחוב, הייתי חייב להתיישב, ולמרבה האירוניה נעצרתי ליד בית חולים, כבר חשבתי להיכנס לבקש מהם איזה סם, ורציתי כל-כך לדבר איתה, הצעדתי את עצמי לרכב, מתנשם, וידעתי שהיא רק חיזקה את הצורך, ידעתי כבר שזה היה מעין מכה כואבת, וספגתי אותה, אבל זה בהחלט כאב.
אני צריך להמשיך לתפקד, היום יום שישי, דברים צריכים לזוז, ראבק! אני חותם חוזה על דירה היום, אני כותב 12 שיקים, אני מתחייב לשנה, אני עושה משהו עם החיים שלי סוף סוף, חיכיתי לזה כל-כך הרבה וכל מה שאני מרגיש זה אותה!!!!
את זה שהיא לא פה!
את הצורך הזה, את הטירוף הזה...
אם את קוראת את זה..
בבקשה, שילמתי את המחיר, כבד לי, הקנס שולם.
אני כבר לא עצמי, אני צל, אני דמות שמתהלכת מעמידה פנים שהכל בסדר אבל מבפנים הכל גועש, אני כולי מים מבפנים, מים נשפכים שמחפשים את הים, כמו שאני מחפש אותה.
ותבינו, בצד השני, כשהמים יגיעו לים, אין מגע שם, אין חיבוק, יש מילים... וזה כל מה שאני צריך עכשיו, אני ברעד וקריסה ורק היא, רק המילים שלה יכולים לעצור את זה.
המח שלי בעניים, הלב שלי מתכווץ לסירוגין, השרירים שלי תפוסים מרוב רעידות כשאני נזכר בך.
אני זקוק לך, אני קורס בלי המילים שלך, אני לא יודע מתי אני מסיים לשלם את המחיר, זה רק את יודעת, אבל בבקשה, בבקשה שיהיה בקרוב, אני לא יודע מה עוד יקרה איתי.