עולם חדש
2 השיחות של אתמול היו מרתקות, כל-כך מרתקות שהתוכן שלהן נשזר אחד בשני, קטעים ושברים מהשיחה מסתובבים לי בראש בחוסר סדר, בגלל שהרקע הוא אותו רקע אני לא מצליח לתזמן מה קרה לפני מה, הרקע הוא שאני שוכב על המיטה, מצמיד טלפון לאוזן, מתרגש, רועד, חושש מהמילה הבאה שלה, מתכנן את המילים שלי אבל משתדל לא לתכנן יותר מדי, מקשיב חזק לכל קול מהצד שלה.
לכן אין סדר כרונולוגי, יש קטעים.
*
היה קטע שהיא שאלה אותי משהו על הראשונה, ורצתה שאספר משהו, סיפרתי לה על הפעם שפגעתי בה, חזק מאוד, על הפעם שבחרתי את קוקטייל המילים הכי קטלני שהיה לי בארסנל כדי לפגוע בה, והצלחתי. אבל שנייה אח"כ הבנתי את גודל הטעות שלי, כי הרגשתי איך דבר יקר עומד להיעלם.
סיפרתי לה שרגע אחרי ששפכתי את קוקטייל המילים, הראשונה יצאה מהחדר וברחה.
ואיך היא הגיבה? היא אמרה משהו בסגנון של "אתה יודע שאני לא אעלם ככה".
דוגמא טובה למילים שלה שחודרות עמוק עמוק, ונוגעות במקומות מאוד משמעותיים לי, כאילו יש לה מפה והיא יודעת בדיוק לאן ללכת.
*
היה קטע שהיא נתנה לי הזדמנות להודות לה על משהו, ולא הצלחתי.
והיא נתנה עוד הזדמנות, ושוב לא הצלחתי.
ועוד פעם, ועוד פעם, ושוב לא הצלחתי. לא מספיק טוב, לא ראוי לה, מגיע לה יותר.
ואז היא נתנה לי בחירה, עוד הזדמנות אחת, אבל הפעם זה לא חינם.
"אתה לוקח את ההזדמנות?" נשמעה השאלה אחרי שהוצג המחיר, מחיר כבד, היא לא תגיב לי ביום למחרת עד מתי שהיא תרצה, היא תסתכל על מה אני כותב, היא תקרא, אבל לא תגיב.
לקחתי את ההדמנות.
הייתה שנייה אחת שהיא שקלה את מידת ההצלחה שלי, בשנייה הזאת היא שתקה, מהצד שלי זה היה שעה, שעה של שקט, כמו שנייה אחרי תאונה שהכל בהילוך איטי, כמו שנייה של שקט באמצע טראנס ולפני הברייק, כמו השנייה של השקט לפני שאני מתחיל הרצאה.
ולאחריו גזר הדין ניתן.
לא הצלחתי.
שילמתי את המחיר, וההתמודדות שלי עם המחיר הזה מתוארת בפוסט הקודם.
*
היה קטע שהיא התחילה לקלף אותי, אני כבר לא זוכר מה נאמר ואיך אבל מצאתי את עצמי מקופל לכדור רועד מהדברים שנאמרו, על הקצה ממילא, ואז היא אמרה משהו שלא דחף אותי מעבר לקצה, אלא זרק אותי לתהום... "הייתי מחבקת אותך".
זה נגע לי במקומות עמוקים כנראה והבכי יצא מעצמו, והיא שמעה את הדמעות שלי וחשבתי שהיא תברח האמת, הרגשתי שמסתיימת השיחה, זה מה שאני רגיל כשנפתח לי הדמעות, שהצד השני בורח, אבל היא נשארה שם אפילו גירדה עוד קצת במקום הכל-כך רגיש הזה.
לאחר מכן בגלל המצב הכל-כך עדין שהייתי בו עשיתי טעות ואמרתי משהו כל-כך לא במקום שאני לא רוצה להעלות אותו אפילו על הכתב, והיא נתנה לי ברקס ומיד תפסתי את עצמי.
גם שם חשבתי שהשיחה נגמרת, אבל לא, היא נשארה והשיחה המשיכה.
מדהימה.
*
היה קטע שהיא התחילה להיאנח, אני לא זוכר למה, וכשזה קורה, הלב שלי מתכווץ, הנשימה שלי מואצת, ואני רק מקשיב, מנסה לקלוט כמה שיותר, מנסה להבין מה קורה שם, קצת לא מאמין שזה באמת קורה, שאני לא חולם.
ואז הוא נכנס, שמעתי קולות מאחור, היא דיברה איתו, אמרה משהו אחד ואז אמרה לו "הוא הכין אותי טוב"
הקולות בראש שלי:
"לא... היא לא התכוונה לזה"
"כן, היא כן התכוונה לזה, היא אמרה שעשית לה כל-כך טוב שהכנת אותה ועכשיו היא כנראה תשתמש בו"
"די נו, תהיה ריאלי, היא לא התכוונה לזה"
"אני אומר לך שכן".
ואחרי עוד כמה משפטים לא ברורים מהצד השני, שלא ברורים אם היא מכוונת אליי או אליו היא אומרת "למה אתה לא למטה" ואת זה ידעתי ששמעתי נכון.
"היא אמרה לו לרדת לה עכשיו?"
"לא, אין מצב, לא כשאתה בטלפון, אתה לא שם עדיין, בטח היא מדברת על קומה למטה"
"אני אומר לך שלא, אין להם קומה למטה, נראה לי הם בדירה"
"אז למטה בחוץ לא יודע, היא לא התכוונה לזה, היא לא אמרה לו הרגע לרדת לה כשאתה בטלפון"
ואז התחילו ברקע קולות שלא הותירו מקום לספק, הוא שם למטה, כשהיא פה מדברת איתך מאז הכל החל להסתחרר עוד יותר, והכל מסתחרר סביבה, מהקטע הזה אני זוכר יותר אבל לא אצליח להעלות את זה על הכתב כמו שצריך אז יהיו פה שברים קטנים של קטעים...
היא נותנת לו הוראות שנשמעות מדהים, מכוונת אותו, למעלה או למטה, אצבע או לשון, תתרחק תתקרב, ואני מדמיין אותו שם, מדמיין אותי באותה סיטואציה.
היא עוצרת אותו, אומרת לו להיות קרוב אבל לא לגעת.
היא מתחילה לקלף אותי שוב, שואלת שאלות עם מה הייתי עושה עם הראשונה, ואני עונה, מהופנט, מפוחד, צמא, רוצה וצריך, אומר לה את האמת כולה, דברים שלא סיפרתי לעולם לאיש, ואני מרגיש כל-כך חשוף והיא לקחה פרט אחד שאני הרגשתי גאה בו וגיחכה עליו, ופתאום היא מספרת לו את זה, בתחושה הראשונית זעם עלה בי, איך היא מעיזה לשתף אותו, כמעט הגבתי על זה, כמעט מחיתי, אבל אז הבנתי שזאת היא, היא תשאב ממני כמה פרטים שהיא תרצה ותעשה מה שהיא רוצה בהם, ואם היא רוצה לשתף אותו זה יקרה...
והם קצת גיחכו עליי ביחד כי מה שהייתי גאה בו הוא בכלל לא מקור לגאווה כנראה, וניסיתי להסביר את עצמי שאולי הייתי יותר טוב מזה אבל אני לא זוכר באמת, והיא סיפרה לי כמה הוא טוב, וכמה הוא עשה וכמה יש לו במה להיות גאה, והרגשתי כל-כך קטן לעומתה, כאילו היא מחזיקה אותי על כף היד שלה, אבל באותו זמן גם שומרת עליי שלא אפול מהכף יד.
*
הרגע שהכי זכור לי, זה הרגע שהיא פיצלה את עצמה, היא לא הייתה בשום מקום באמת, היא הייתה חצי איתו, בגוף, וחצי איתי, בנפש ובריכוז.
היא צודקת, זה דבר מדהים, כי היא עם שנינו אבל אף אחד לא מקבל אותה לגמרי, אני מקבל חצי הוא מקבל חצי, וכל אחד רוצה הכל, וכל אחד מקנא בשני, אבל לא מקנא בשני.
זה היה מרתק, זה היה מהפנט, וזה שיתק אותי, היא מקלפת אותי, חודרת עוד שכבה ועוד שכבה, שואלת אותי על דברים שעשיתי ולא עשיתי, והוא איתה, הוא נוגע בה הוא בתוכה, ואני צריך לענות, לשמור על צלילות והכל היה כל-כך טוב וכל-כך נעים וכל-כך מפחיד והכל היה ביחד מתערבב אחד בשני מעצים אחד את השני.
*
היא גם אמרה לי לדחוף אצבע, דחפתי, לא עשיתי את זה הרבה זמן, ואז היא אמרה לי להוציא.
ואז פתאום רק רציתי להמשיך, רק רציתי לדחוף שוב, ואז תפסתי שהיא שוב נטעה בי צורך, היא שוב החליטה מה אני ארצה, והיא שוב הצליחה, בצורה פנומנאלית.
*
שמעתי את הקושי שלו, זה היה ניכר, ודמיינתי איך זה יהיה איתי, והיא איימה עליי או יותר נכון הודיעה לי שגם לי יהיה את אותו קושי, אם נגיע לזה, ותהיתי איך זה יתבטא אצלי, אצלו זה היה הקולות, והיא כל-כך שלטה בהכל, ביד רמה, זה לא היה לה קשה, זה היה טבעי.
והיה לי יראה, אני זוכר, יראה ממנה ומכמה כוח היא מחזיקה, כמה כוח עליי וגם עליו.
לא הצלחתי להבין איך הוא מחזיק, איך הוא לא התפוצץ כבר, ונעמדתי נפעם מול היכולות שלו, איך הוא יודע כבר איך לגעת בה בדיוק, איך כשהיא אומרת לו להגמיר אותה הוא יודע בדיוק מה לעשות, איך הוא מצליח לשמור על עצמו בתוך כל הטירוף הזה שהייתי חלק ממנו.
*
היא תיארה לי מה קורה עכשיו כשנרגענו, מה התנוחה המדויקת שלהם, ואיפה הייתי נכנס אם הייתי ראוי להיות שם, וכמה קשה לו, עדיין. הרגשתי שהשיחה כמעט נגמרת, ופחדתי ורעדתי כי ידעתי מה יקרה כשהשיחה תנותק, אני אתחיל לשלם את המחיר.
*
כשהשיחה נותקה צעקתי בלי קול! הייתי צורח בקול גדול אם הייתי לבד בבית אבל לא רציתי שיחשבו שרוצחים אותי.
*
היא פתחה בפניי עולם חדש, מרתק ומהפנט.
תודה לך.