בדרך לבית של ההורים עצרתי עצירה אחת כי הייתי חייב לכתוב לה הודעה, המילים געשו בי וידעתי שזו הדרך היחידה לפרוק קצת, ידעתי שעומד להגיע מפרץ עצירה בטוח יחסית ורחוק מהכביש בעוד כמה דקות, כשהגעתי אליו עצרתי וכתבתי לה הודעה וכשהמשכתי את הנסיעה ידעתי איפה תהיה העצירה הבאה שלי.
ממש קרוב לבית שלי ישנו אגם, ידעתי שאני חייב לעצור בו, חייב לנשום קצת טבע, חייב את הרגע רוגע הזה לפני שאני מגיע הביתה ונשאב לארגוני החג, אחרי כל העיר שספגתי בחודשים האחרונים הייתי חייב קצת איזון עם טבע, אחרי כל הרגשות שחוויתי באותו בוקר רציתי קצת לנשום ולהיות בשקט.
החניתי את הרכב, התלבטתי אם להביא את הפלאפון איתי או לא, פוטנציאלית זה יכול להיות מסיח דעת והמנטרה היא שקט... הבאתי את הפלאפון בעיקר למקרה שהיא תשלח הודעה, התקרבתי אל האגם וכבר הרגשתי את ההרגשה שאני תמיד חש בטבע, הפשטות, החיבור לאדמה, הארציות הזאת, משהו שממש קשה להרגיש בעיר הגדולה...
התקרבתי אל האגם, רציתי ללכת באזור שלא סלול, במקום של הטבע האמיתי, להתרחק מהשבילים הסלולים, והתחלתי את הדרך, מזיז ענפים ומדלג מעל גזעים שבורים, כבר נשמתי אחרת, יותר עמוק, יותר נקי, ואז האגם חסם אותי ולהגיע לגזע הקבוע שלי לא היה הרבה תקווה, הטבע תמיד ינצח בסוף, חזרתי לשבילים הסלולים.
פתאום הרגשתי כבול בנעליים שלי, התיישבתי ומיד הורדתי נעליים, בשניות נזרקתי כמה שנים אחורה לימי המכינה, ללכת יחף בשבילי הקיבוץ לקבל מסאז' טבעי ברגליים... בכל צעד אתה דורך על אבן אחרת, במקום קצת אחר, וזה שולח זרמים בכל הגוף, נהניתי.
הגעתי למזח, נטשתי את הנעליים והגרביים על השביל, נשענתי ובהיתי במים, נשמתי עמוק והתחילו לעלות זכרונות אקראיים, על הבחורה שהבאתי לכאן, וישבנו לדבר על אותו מזח. על הנשיקה הראשונה בכל חיי שהייתה בכיתה י"ב והתרחשה לא רחוק מכאן.
התיישבתי על העץ, שיכלתי רגליים, עצמתי עיניים והתחלתי לנשום עמוק, ניסיתי להיכנס למצב מדיטטיבי כמו שהייתי עושה בעבר, הייתי מצליח לשמור על נקיות מחשבתית לזמן ארוך פעם, השיא שלי היה 20 ד' אם זכרוני אינו מטעני אבל היכולת הזאת היא כמו שריר, ולא תירגלתי אותה המון זמן, אז פשוט נשמתי ונרגעתי, המח קפץ בין נושאים וניסיתי להחזיר אותו לשקט ורוגע.
ואז היא פרצה לי למחשבות, ואותה לא סילקתי משם, להפך, דווקא בנשימות שלי העצמתי את הזכרונות ממנה, הקולות עלו לי ביותר צלילות, והנעימו אותי, הרוגע הזה שהגעתי אליו, התחושה הנעימה בגוף, החום הקליל עם הרוח הקלילה, המים, הקולות, הציפורים, והזכרונות, עשו לי טוב...
נהניתי, לא רציתי לצאת משם, לא רציתי לחזור לרכב ולהיכנס לאטרף של החג, לטקסים דתיים, ללחץ, לחובות, לעצבים, לזיוף משפחתי רגיל...
אני אוהב את המשפחה שלי, מאוד, אבל לפעמים אני פשוט צריך את הריחוק הזה, את הלבד.
הארוחה כבר התחילה למטה, המזמורים כבר נשמעים, אני עוד עם בגדים רגילים, אבא בא לדפוק לי בדלת ולשאול למה אני לא בא, התחננתי לקצת שקט ושיתנו לי זמן, אני צריך עוד כמה דקות לפני שאני יורד, אני צריך עוד שנייה לנשום, היה מתאים לי עוד קצת מהאגם...
אבל זה משפחה, והם מחכים, ולא נעים, ולא יאה, ובולשיט כזה או אחר, אז אתה מגייס כוח ואתה יורד למטה, לשבת ולשמוע אגדה, לשבת ולשמוע איך פעם מישהו יצא מעבדות לחירות, והבעיה שכשאני ארד עכשיו זה יהיה עוד יותר בולט שאני מגיע באמצע...
אעאע משפחה, הקטע התחיל כחיובי כל-כך לא יודע איך זה הפך לשלילי, באמת שטוב לי, היום האחרון היה כיפי מאוד, במיוחד הדיבור איתה, משהו באוירת ההכנות והלחץ תמיד משפיע עליי מאז ומתמיד זה היה ככה.
טוב הגיע הזמן לרדת למטה, להצטרף לכולם...
חג שמח