אני כל שנה עושה חשבון נפש עם עצמי
לרוב, בראש השנה אני מסתכל קדימה ואחורה, חושב מי אני ומה אני, מוודא שאני בדרך הנכונה שאני רוצה להיות בא, אולי אפילו פותח את המסמך שהכנתי לפני כל-כך הרבה זמן...
וביום כיפור... טוב ביום כיפור אני בורח.
אני בורח כי תמיד ביום כיפור אני אחשוב על החטאים שלי, ולא מול האל, כי אלוהים יודע שיש לי הרבה כאלה, גם אבא שלי יודע, אני בורח כי היום הזה נהיה קשה יותר ויותר עם כל רגע שעובר, והחטאים האלה פשוטו כמשמעו רודפים אותי, ביום יום אני מתמודד איתם במהלך השנה, אבל לא ביחד, מדי פעם אני נזכר בדברים,
אני נזכר בשם שלה וזוכר איך היא התוודתה בפניי על כמה פגעתי בה,
אני רואה את הכותרת ההיא באתר ואני נזכר מה אמרתי לה,
אני רואה את התמונה מאותו אירוע ואני נזכר איך חשבתי רק על עצמי ולא עליה,
אני מדבר על התהליך שעברתי ואני נזכר איך התנהגתי אליהן,
אני רואה מישהו בוכה ונזכר בזמנים שגרמתי למישהו לבכות,
אני רואה קטעים מסדרה וקשה לי לשאת דברים בתוכי שגרמו לי לבחור בדברים מסוימים.
אבל ביום כיפור, זה הכל יחד.
השקט, המחשבות, הצום (לפעמים), התחושה שיש ביום הזה... והכי חשוב הבדידות, כל אלה ביחד גורמים לי להעלות את כל החטאים האלה מעל לפני השטח, לצערי אני לעולם לא אנסה לתקן את החטאים האלה או לקבל עליהם מחילה, מכיוון שאני לא מאמין שאני זכאי למחילה עליהם, אני לא מאמין שגם אם אבקש סליחה אקבל מחילה מכל הלב, אני לא חושב שהאדם בצד השני באמת יצליח לסלוח לי, הוא יאמר את זה רק כדי להשתחרר ממני, או שאני לא מאמין שמגיע לי שיסלחו לי, אחד מכל אלה.
בדרך כלל אני נכנס ליום כיפור עם תחושה רעננה של חשבון נפש, מיפוי של הדברים הטובים והרעים שעשיתי השנה, כן כן, כמו סנטה, וביום כיפור, כשפרק בסדרה אחת נגמר ועד שאני שם את הפרק הבא והתמונות ההן מתגנבות, או בהליכות בטבע שכל-כך מרגיעות אותי והמח גולש למקומות פחות רעים, אני נאחז קצת בטוב שאני יודע שעשיתי, אותו טוב שאני כל-כך במרוץ להשיג אולי כדי לכפר על כל הרע.
אבל השנה הייתה שונה, בראש השנה עסקתי במשימה מאוד חשובה שלקחה לי את כל המוזה וכל היצירתיות, ועשיתי את זה בלב שלם ובתחושת שליחות, ואז נכנס יום כיפור, והפעם התלבטתי אם לצום, לאחר הרבה שנים שההחלטה הזאת התקבלה ללא לבטים, והבדידות נכנסה איתה, למרות שהשנה היה לי כמה נשקים סודיים שהקלו מאוד.
וכמובן, היה רגעי שקט, הייתה הליכה ארוכה, והיו מחשבות, והיו את התמונות ההן, והיו את החטאים, ונזכרתי בכמה קטעים רציתי לכתוב לאחרונה, וכמה לא היה לי מוזה, וכמה מילים אצורות בתוכי שרוצות לפרוץ החוצה...
רציתי לכתוב על הרגע שבו היא הניחה את היד שלה על שלי וגרמה ללב שלי לנתר שוב.
רציתי לכתוב על כמה אני רוצה לחבק אותו ולהעלים את הכל.
רציתי לכתוב על הכעס שלי, ועל ההבנה שלי ששנים אני מפנה כל הכעס שלי אל עצמי פנימה, ושלא פרקתי באמת כבר כל-כך הרבה זמן, אולי מאז אותה נסיעה אחרי הטיסה.
רציתי לכתוב קטע שמתנגד לבדידות המפגרת שאני מרגיש לעיתים, רציתי לכתוב שאני יודע שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי, רציתי לכתוב בקטע הזה על ההחלטה שלי לצאת מכל זה, לנער את הבוץ הזה מעליי, להתמקד באהבה שיש סביבי, לזהות חיוכים ולשאוב אותם כמו שלימדתי את עצמי לעשות.
*
עצרתי את כתיבת הקטע במפתיע בגלל שיחה שהתקבלה, והמחשבה שלי כל-כך שונה אחרי אותה שיחה שאני לא כל-כך יודע איך להמשיך, יותר קליל, אופטימי, חושב חיובי... והכל בזכותה.
זה גם משהו שרציתי לכתוב,
על ההתרגשות
על מה שהיא גורמת להרגיש
על הרצון להצליח איתה
ועוד כל-כך הרבה דברים...
לפעמים אני יוצא ממשהו כל-כך מהר שמוזר לי שאני כבר לא עצוב ושהדמעות התחלפו בחיוך ושהוקל לי... אז אפסיק את הקטע כאן,
ואתחיל לקום, תרתי משמע.
