זה כואב.
אני יודע שיש פה הרבה אנשים שמכירים את סוג הכאב הזה.
כאב שנע על סקאלה אחרת משאר סוגי הכאב שאנחנו מתעסקים בהם באתר הזה.
כאב שלא מגיע ממקור חיצוני והרבה יותר קשה להתמודד איתו.
לכאב הזה אני קורא עם עצמי "דלתות נסגרות".
כל-כך הרבה פעמים, אחרי שאנחנו נפגשים, אני צריך ללכת לדירה שלי מכל מיני סיבות, כי מאוחר, כי שכחתי להוריד כביסה, כי מחר אני עובד או כי הם צריכים את הלבד שלהם ולא משנה מה הסיבה אנחנו מתחבקים, ולפעמים אני זוכה לנשיקה, ואז אני מחבק גם אותו ולרוב ממנו אני זוכה בנשיקה, אני אוסף את הדברים שלי ויוצא, סוגר מאחורי את הדלת.
בשלב הזה הכל מתפצל: הם ואני.
וזה בסדר, ידעתי למה אני נכנס.
ביום יום הריקנות הזאת של הלבד מתועלת לאיזה הודעה מצחיקה או מוקירת תודה על המפגש שהיה, הודעה שמתארת להם מה אני חש כלפיהם, שמודה להם על ששינו את חיי. בפעמים שעזבתי אותם במיטה כמעט נרדמים, אני מדמיין אותם ישנים ברוגע ומריץ את התהליכים שהביאו אותנו לרוגע הזה ואז אני מחייך ואני ממשיך הלאה. לא משנה מה הסיבה, או מה היו התהליכים, הכאב תמיד שם, הלבד שם. מטופל אבל שם.
אני לא ידעתי שהוא שם, ולא ידעתי להכיר בו עד שהיא ראתה את זה וכששאלה אותי על זה לאט לאט הצלחתי להפוך את התחושה הזאת למילים.
באותה שיחה גם הבנתי מה אני מחפש.
אני מחפש מישהי שיהיה לי איתה את הלבד שלנו, את השקט שלנו.
מישהי שיחד איתה נוכל להחליט מתי לפתוח ולסגור את הדלתות של הבית שלנו.
אני מחפש מישהי שתהיה בצד השני של הדלת, מישהי שאני אדע שהמיטה הראשית שלה היא גם המיטה הראשית שלי,
מישהי שגם ברגעים הקשים מאוד אוכל לעמוד תמיד לצידה,
מישהי שגם תברח אל החיבוק שלי, מישהי שאוכל להיות העוגן והמזח שלה,
מישהי שתוכל לשלוח את כל הגלים שלה לכיווני ואני אשאר איתה
מישהי שתוכל לקשור עצמה אליי ואחזיק אותה במקום. שנקשר זה אל זו.
אני מחפש שותפה.
שותפה שתקבל אותי, שתכיר אותי, שתדע על הקשר שלנו, שלא תהיה מאוימת ממנו.
מישהי שתצטרף אלינו אם תרצה, שתבין שלכל אחד יש את הקצב הפתיחות שלו. מישהי שמוכנה לצעוד איתי וללכת איתי בדרך של בניית החיים המשותפים. שתדע שאני לא יודע עדיין מה הדרך הנכונה לשם ואיזה נוף בדיוק רואים מסוף המסלול. אבל שתהיה מוכנה ללכת איתי ולעצב את המסלול שלנו יחד.
ויחד עם הרצון המתגבר והמתחדד של מה שנכון לי ומה שאני צריך, מתגבר גם החשש והפחד.
אין לי מושג איך אגיב אם אצטרך להכיל את המורכבות הרגשית הזו, איך תהיה הדרך לבניית התא הזוגי והמשפחתי שלנו. אבל אני, והם יודעים שזו המטרה שלי ולשם אני רוצה ללכת ולכן אנחנו נמצא את הדרך אליה.
אני מחפש מישהי שתבין שלאט לאט היא תהפוך לקשר הראשי שלי, שכולנו רוצים שזה יקרה, כ"כ קשה לי שאני לא מצליח להעביר את זה. התסכול והכאב שם מגביר את הבדידות, הלוואי והייתי יכול להעביר את התחושה, את הרצון.
ואז זה קורה. ומתחיל. ומתגבש. והחלומות מתחילים וזה רגע ההוכחה שלך, ואתה ניצב מול ההזדמנות להוכיח שאתה יכול, אתה חושש אבל אתה גם מתרגש.
ואז פתאום ההזדמנות הזו נעלמת, וזה בעיקר כואב.
ואתה רוצה לרדוף אחרי ההזדמנות הזאת רק כדי להוכיח לה ולך שאתה יכול, רק כדי להצית את הדבר הזה שאולי יתפתח לאש טובה וחזקה שתבער באור בהיר ותחמם.
אבל אתה עדיין לא יודע איך בדיוק לרדוף אחריה.
ובסוף אתה נשאר ומחכה, אולי ההזדמנות שחלפה לה תגיע שוב, ואולי תהיה הזדמנות אחרת אבל הכאב על ההזדמנות שרצית לא עובר, ותכל'ס בא לך את זאת שאתה רואה מתרחקת ממך.
