אני שונא אירועים...
יותר נכון שונא ואוהב גם יחד, יש משהו מאוד כיף בלהתארגן קצת יותר מהרגיל, להתלבש קצת יותר יפה מהרגיל, להגיע לאולם, להתרגש, לפגוש אנשים אולי אפילו להכיר אנשים חדשים, לי זה הרבה יותר כיף מאשר לרענן קשרים ישנים, לאכול אוכל טוב או כזה שאתה לא אוכל תמיד, אבל יש את הריקודים.
זה תמיד בעיה אצלי...
זה תמיד אותה רוטינה, מגיעים, קבלת פנים, אני מרחף על פני דוכני האוכל, מבסוט מהחיים, אני כותב ברכה די מושקעת באירוע עצמו פורש לכמה דקות עם עט וכותב לזוג המאושר, אני תמיד מגיע לחופה מהצד, צופה בגב של האנשים בחופה אבל יחסית קרוב, אני מסתכל על תווי הפנים ומזהה את ההתרגשות והאושר, אני סורק את הקהל וממפה בראש מי זה מי, מי חבר קרוב, מי משפחה, מי מפקד מהצבא.
חופות גורמות לי לבכות ולהיות קיטשי, לרצות להידבק לאנשים שאני אוהב ולתכנן את החתונה שלי בראש, ואז נכנסים לאכול.
משהו בי נלחץ...
אני תמיד מנסה לתפוס מקום טוב לשבת בו, מקום שתהיה לי בו שיחה נעימה שתסיח את דעתי קצת.. אני נכשל הרבה פעמים בתפיסת המקום... אני תמיד נהנה מהסלטים והלחמים ומשהו בי אומר לי שאולי הפעם יהיה אחרת...
אבל לרוב, אני טועה.
היום הייתי באירוע כזה, והפעם הצלחתי לכתוב קצת, והכתיבה ייצבה אותי ומנעה ממני ליפול עד שקרה משהו.
איכשהוא, אני יודע שזה מגיע, אולי האורות הנכבים, אולי הדיג'יי שמחליש את השיר...
ואז בבום השירים הקצביים נכנסים, והאווירה משתנה לריקוד.
הזוג נכנס בקצת ביישנות ואז יש ברייק במוזיקה והחברות תוקפות את הכלה, היא מתחילה מבוישת לרגע אבל הקפיצה של החברות משחררת אותה, החברים והחתן מתמודדים עם המבוכה בחיבוק קבוצתי וקפיצה מתואמת...
ואצלי הלב מתכווץ, האורות הזזים והבסים המקפיצים מקפלים לי את הלב... התמונות ההן מתחילות לחזור לי ולא עוזבות לי את הראש, השדים ההם מתחילים לדבר ולתפוס את מקומם, והמבט שלי משתנה לבעתה...
אני נדבק לכיסא שום רצון לזוז מפה, ומתחיל לתכנן את הבריחה שלי...
הדבר היחיד שמונע ממני להתפרץ הפעם זו הכתיבה...
כמו כל פעם אני נזכר ברגע המדויק אז בכיתה ט', נזכר איפה עמד כל אחד מארבעת האנשים שרקדו, נזכר שהיה אור מאחוריו ומאחוריה, נזכר איך היא משכה אותי מהאזור של היושבים ובאמת רצתה שארקוד איתה, נזכר בהתרגשות, במבוכה, בקיפאון להזיז את הרגליים שלי, ברצון להיות שייך, להיות חלק ממה שהולך פה... ואז את המבט המזלזל שלו, המקטין, המשפיל, ואת ההרגשה כאילו פתאום כולם צופים בי.. את הבריחה לאזור הישיבה, את ניסיון ההתמודדות, ניסיון השיקום מיד אחרי, את הבריחה הסופית הביתה.
העניין המיוחד בשד הזה של הריקודים שהוא מוזן מכל הכישלונות הקודמים שלי, מקום מה כל כישלון רק מפיל אותי יותר ויותר, רק משכנע אותי שככה זה יהיה תמיד.
ומיד עולים בי מלא כישלונות אחרים שלי, מלא אנשים שמשכו אותי כדי לרקוד ואו שלא זזתי מהכיסא שלי או שנעתרתי להם ונעמדתי ברחבה והרגליים שלי פשוט קופאות, אולי הפנים שלי מחייכות ולא מסגירות, אולי אני עושה כמה תנועות כדי לצאת ידי חובה, אבל אני מתחמק כמה שניות אחרי, נעלם באפלה ומוצא את מקומי בשולחן שוב.
החבר היחיד שגורם לי קצת להרגיש בנח פה מסב את תשומת ליבי שאנחנו היחידים שנשארנו בשולחן החברים ומשדל אותי לקום ואפילו מציין 'נעשה בכאילו נעמוד בצד'
אני נעמד בלית ברירה אבל הרגליים שלי רועדות מדי, והן מובילות אותי החוצה... ואני מחשב זמנים בראש מתי הגיוני ללכת...
המוזיקה שכל-כך מקפיצה אותי לרוב פשוט משתקת אותי, והפעם זו הפעם ראשונה שאני פחות חושב על עצמי וחושב מה אני משדר כלפי חוץ וזה שזה לא נעים כלפי חוץ, וזה רק גורם לי לרצות לא להיות פה ולהיעלם כמה שיותר מהר...
כי הכישלון האחרון שלי היה הכי כואב מכולם, הכי צורם מכולם, והכי משמעותי... זה שלא הצלחתי ליהנות זה משהו אחד, אבל שעוררתי רגשות שליליים במישהו אחר, שעוררתי דאגה אליי סתם, בגלל הטמטום שלי והחוסר יכולת שלי להשתחרר מהשדים של העבר שלי זה ממש מטומטם... הכישלון האחרון גרם לי להסתכל על הרבה דברים בצורה שונה... עם כל הדרמטיות שאני מביע עכשיו, אני גם לא מאמין שמגיע לי מחילה עליו...
אני נעמד שוב מחפש מקום לכתוב בפלאפון קצת, להירגע, לשמור על איזון.
ואז איש מבוגר מפגר שראה אותי נשען על קיר ומסמס שאל אותי למה אני כל-כך הרבה בפלאפון...
חתיכת מטומטם שכמוך!
נראה לי שזה כיף לי?!
נראה לך שאני לא רוצה לקפוץ ולרקוד עם כולם?
אתה לא חושב שהייתי רוצה לשמוח בשביל אחת החברות הכי טובות שלי?
אתה לא חושב שנמאס לי לאכזב אנשים שמזמינים אותי?
אתה לא חושב שאחרי שאכזבתי את האדם שהכי חשוב לי בעולם באירוע הקודם לא הייתי רוצה לשנות משהו?!
בן זונה שכמוך, מישהו בכלל פנה אליך? מי אתה שתדבר איתי בכלל?
אני הולך לשירותים ונעמד במשתנה, מתפוצץ מעצבים...
הוא נעמד 2 משתנות לידי ושואל אותי "אתה לא כועס עליי נכון בחור?" ואני בראש מדמיין איך אני סוגר רוכסן ודוחף את הראש שלו על הקיר, מנפץ לו את הגולגולת ולפני שהגופה חסרת ההכרה שלו צונחת על הרצפה דואג לבעוט בו הכי חזק שאוכל.
אבל אני שותק, סוגר רוכסן ונכנס לאחד התאים, צועק עליו בראש שלי,
אתה לא מבין, אתה לא תדע!!
אין לך אפילו מושג מה אני חווה עכשיו, אני יודע שאולי לאנשים חיצוניים זה נראה קל להתמודד אבל לא!! לא אצלי! קשה לי!
אתה לא תדע לעולם מה ההרגשה ומה עובר עליי!
אתה לא יודע שהפלאפון זה מה שהחזיק אותי ועכשיו פיצצת אותי לגמרי, ובגללך טיפת היציבות שהייתה לי הלכה וכמו רוב האירועים אני מוצא את עצמי טורק דלת בשירותים בעצבים מהולים בעצב... וכמו רוב האירועים אני שוב הולך מאוכזב...
בעיקר מעצמי...
ועכשיו אני בבית ההורים,
שוב עם אותן התחושות,
שוב עם אכזבה
עם עוד כישלון באמתחתי
עייף
עצוב
כועס
מאוכזב
רגיל לזה
יודע בדיוק מה יעבור עליי עד שאשן
לוקח כדור שירדים אותי...
