אני קצת שמח שהיא עוד לא התקשרה אליי, כי לא התפרקתי לכיוון שלה, וכל האנרגיות שמבעבעות בתוכי סוף סוף יוצאות לכיוון כתיבה, כי התגעגעתי לכתיבה כזאת, שופכת משתפכת ופורצת מתוכי, הקול שלה כל-כך מרגיע אותי לפעמים שנותר בי רק תחושות נעימות ואופטימיות לגבי העתיד, רק רוגע שמיד כשאני מתחיל לא לתקשר איתה הבעבוע בתוכי מתחיל...
השבוע האחרון היה מוזר, מאוד, לאחר שהסתיים סוף השבוע המדהים הזה שעוד רבות יתואר יסופר ויושר על אותו סוף השבוע בו התגלו האנרגיות שלנו כהווייתן, בו המחול שלנו קיבל תפנית מעניינת, בו נשברתי ועד עכשיו אני לא בטוח שהחלמתי, אז אחרי סוף השבוע שבזכותם הסתיים כמדהים התחיל לו שבוע מילואים.
במילואים אני מנותק, אני נכנס למקום מסוים ומשאיר את הטלפון רחוק ממני, אי אפשר להשיג אותי ואני צובר, מבעבע, מוסיף תחושות שלי על עצמי, יש לי רגעי שקט בהם אני מצליח לפתע לתת שמות לרגשות מסוימות, לתת כותרות לאירועים מסוימים, להתחיל להבין מה מתרחש בתוכי.
אני מבולבל, מבעבע, מרגיש כל-כך הרבה תחושות, חלקן סותרות, אני מרגיש כאילו המח שלי צריך לפתור איזה עשרות קונפליקטים פנימיים, לדאוג מאיזה מאות צירים שונים של דאגה, ולבחור אלפי בחירות בלתי אפשריות, בפועל המספרים הרבה יותר נמוכים אבל בליל המחשבות מאדירות את התחושות.
בדרך ראיתי טרמפיסטים, נזכרתי בתקופה שלי מרים אצבע נתון לחסדי העוברים והשבים, נזכרתי כמה הייתי בטוח בעצמי, לא חשבתי על האפשרות שלא אגיע לעולם ליעד שלי, לא פחדתי להיתקע בלי מקום לישון, ידעתי שיהיה בסדר בלי שום סימוכין מאחורי זה.
אין לי מושג אם אגיע ליעד שלי, כי אין לי מושג מה היעד שלי, הוא משתנה כל-כך הרבה, לפעמים זה החלום שרק אנחנו יחד חולמים ומאמינים בו בחדרי חדרים, לפעמים זה חלום שכולם חולמים ואני חולם איתם, לפעמים זה חלום שכולם חולמים אבל אני מוסיף לו איזה הטעמה קטנה.
אני מפחד בטירוף "להיתקע בלי מקום לישון" מפחד להישאר קירח מכל הצדדים, נטוש חבול ופצוע באיזה שדה, חושש מחזרה לבדידות הנוראית ההיא, שכבר חצי שנה רחוקה ממני כל-כך.
אני נזכר לפתע הרגע ההוא על הגג, שבו הדברים היחיד שעניין אותי זה לאיזה כיוון לקפוץ, איפה האנשים שיראו את התוצאות של מה שאני אעשה ייפגעו פחות, למי יהיה פחות טראומה ואיפה אפגע בפחות רכוש, ואז ממחשבה על אנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם עלו לי מספר פרצופים לראש, ושתי פרצופים כאלה גם העליתי כתמונה בווטסאפ... לא אשכח לעולם את החיוכים שלהם בפלאפון שלי על רקע הרחוב והאנשים הקטנים 12 קומות מתחתיי...
אני מסתכל על כמה דרך עשיתי מאותו רגע, על השינוי המהותי שחל בתוכי, ביחס שלי לאנשים, לאנרגיות שלי, לצורך שלי להתפרק. אני גאה בשינוי הזה שעשיתי לבדי, שעשיתי מתוך אמונה שלמה בדרך הזאת ומתוך רצון לא אנושי להיות ראוי ולהיות לעזר לאנשים שאני כל-כך אוהב.
באחד הצירים השבוע הזה קשה מנשוא, אני לא יודע מה אני חושב על הציר הזה, אני מבולבל, אני טובע תחת מחשבות ותחושות, עולה בראש לדיוניים פילוסופיים ואתיים של מה ראוי ומה מכובד, ויורד לכיוונים נמוכים של ילדים בסגנון "בא לי!", העבר והעתיד מתנגשים לי, דברים שאמרו לי ואמרתי, דברים שהרגשתי והרגישו לי...
אני נזכר ברגע שהוא קיפל אותי והתפרק עליי במכות, ברגע שבו הוא מחזיר אותי למקום שלי, שהוא מתנהג איתי כאילו אני פלסטלינה וזה כל-כך נעים, ואם חשבתי שהוא יודע להכאיב כשאני מרגיז אותו בהתנהגות ילדותית, אז התפלאתי לחוש על עצמי איך הוא מגיב כשאני מרגיז אותה, והוא מפרק עליי את הכעס שלה.
אני חושב על המקום היחידי אולי שאני מצליח לנפח את האגו שלי, שאני מצליח לשאוב מספיק כוחות כדי להרים ראש וללכת בגאווה וגאון, להסתובב במסדרונות ולומר לעצמי אני ראוי, ועל איך האנרגיה הזאת נשפכת ממני כשחיילים שמכירים אותי ומה עשיתי פונים אליי בשאלות מבוישות וכשחיילים חדשים פונים אליי רק כדי לדעת מי אני.
מזל שיש אנשים שמחזירים אותי למקום שלי, שמורידים אותי לאיפה שאני באמת שייך, למקום הזה שאני באמת בנח, כמו מציאת המקום החדש שלי לצידה, על הריצפה, על איך זה התאים לשנינו בדיוק, כל-כך התאים שכנראה דרך זה הייתי ראוי מספיק כדי לקבל מתנה ממנה...
הבית של ההורים שלי וכל התחושות שעוברות לי פה.
הבטן שלי שמתהפכת כמוני כבר כמה ימים ואני לא לומד.
הרגשות שלי שמשתנות כל רגע.
הקול שלה שהמיס בתוכי דברים.
האצבעות שלה פולשות לתוכי באופן בלתי צפוי מוציאות ממני גניחות.
המבט המשתנה שלה.
הרצון החדש בי בלשון ההיא שתבריק אותי ותרגיע אותי.
המבט הקר שלה שלא מסגיר שום רגש.
הרצון המוזר שלי שמשהו יקרה וחוסר היכולת להתמודד עם זה שזה לא קרה.
זה שמלא זמן לא דיברתי עם הדינאמי.
הרצון שלי לשקט... לאיזה חופשה טובה לבד בכנרת או עם מישהו אחד, הרצון שלי לחזור לשורשים, שורשים שלי...
הפחדים שלי.
החברים החדשים שעוזרים לי יותר ממה שהם חושבים, הזאבה והצעצוע.
המחשבות על כלוב...
הרצון לפרוק כעס, אמיתי, גולמי, מתפרץ, מסוכן, חוסר הידיעה המתסכל איך לפרוק אותו באמת.
הלימודים, אבדן החיים האישיים שלי.
האפשרויות שעומדות בפניי...
ואני רוצה לצרוח!!
נסעתי ברכב וקצת רציתי שפתאום יהיה מצב חירום מטורף, רציתי שתהיה תקיפת סייבר פלוס רקטות, פלישת חייזרים אלימה והתפרצות נגיף זומבים, ורציתי למצוא את עצמי ניצל מהבום הראשוני (כי תכלס הגיבור תמיד ניצל), ורציתי להיות לבד...
רציתי להתעורר באיזה מצב חירום כזה ולא לדעת מה קורה, לדעת שאני רוצה להגיע רק למקום אחד, לדעת שאני רוצה למצוא רק 2 אנשים, ורציתי לגייס את כל היצירתיות שלי, ואת כל הכוחות שלי, ולהילחם בכולם עד שאגיע למטרה שלי...
אני חושב על למה לא הצלחתי לעמוד בכאב שלה, למרות שספגתי יותר קשים מזה, מנתח לעצמי ומעמיס על המח שלי סיבות ואפשרויות למה זה קרה... מנסה לעשות סדר בלמה הקול שלה המיס אותי כל-כך...
ואני רוצה כל-כך הרבה דברים.
רוצה שהאוויר ייגמר לי כמעט עד הסוף ואז הוא יחזור בפתאומיות.
רוצה כאב חד ומרטיט.
רוצה משהו בתוכי.
רוצה לאכול משהו טעים.
רוצה לחבק מישהו חזק חזק.
רוצה שהמבט שלה שוב יחזיר אותי למקומי.
רוצה להיות לידו.
רוצה קצת לחזור ליסודי.
רוצה לבכות.
רוצה לפוצץ נפצים כמו פעם.
רוצה לצרוח.
רוצה אותה.
רוצה לחזור להשלמה.
רוצה להתגייס שוב.
רוצה לטפס על עץ.
רוצה שתהיה לי נגריה.
רוצה לגור לבד.
רוצה לגור איתם.
רוצה לברוח.
רוצה להישאר.
רוצה שבת אחת משפחתית מלאה.
רוצה עוד שבת כמו שהייתה האחרונה, רק עם פחות כאב נפשי אם אפשר...
רוצה שהעולם יבין.
רוצה ששלישייה לא יהיה דבר כל-כך מוזר.
רוצה לדעת הכל.
רוצה לא לדעת כלום.
רוצה להיכלא בכלוב (כן כן... מושפע מחברה טובה...)
רוצה לקחת תיק ולעשות את שביל ישראל.
רוצה סקס.
רוצה לשון.
רוצה לשון. (מיקומים אחרים, לא רשומה כפולה.)
רוצה להיות צעצוע מוחלט.
רוצה לדבר איתו שעות.
רוצה לדבר איתה שעות.
רוצה צומי.
אבל עכשיו... אלך לשתות עם אבא...
*ילדים יקרים, בקטע הנ"ל מתחבא אזכור לגשש החיוור, בין הפותרים נכונה תוגרל שיחה טלפונית איתי* (חש את עצמי)
