המח האנושי, או הנפש האנושית תמיד עניינו אותי.
תמיד ריתק אותי איך האיברים האלה עובדים, מה מניע אותם, מה התהליכים שמתרחשים אצלנו במח ואיך הם משפיעים עלינו.
אני אוהב להתעסק בראש שלי ולחשוב על דברים כמו הכחשה, מידתיות, פורפרציות ולנסות לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מצליחים להכחיש את זה, מה יותר חשוב לאדם ממה וכ'ו.
אחד הדברים שאהבתי לשים לב אליהם זה תופעת האס"ק (אווירת סוף קורס), אותה תחושה שמתגנבת ללבבות המפקדים והחיילים בסוף הקורס ואז מתחיל להיות לכולם פחות אכפת, וקורים דברים מעניינים, תמיד הייתי מרותק מזה שבקורס של חודש בשבוע האחרון נכנסים לאס"ק אבל בקורס של חצי שנה נכנסים לאס"ק רק בשבועיים האחורנים.
מה ההיגיון? הרי ההיגיון אומר לנו שגם בקורס של חצי שנה החייל אמור להרגיש אס"ק אחרי שלושה שבועות, בדיוק כמו שהרגיש בקורס של חודש.
התשובה כנראה טמונה בתורה הפיסכולוגית-סיוציולגית וכ'ו אבל כנראה שעצם הידיעה שהקורס לא באמת הולך להיגמר אחרי שלושה שבועות משנה לך את כל היחס.
כמו אס"ק כך גם געגוע.
אני עובר הרבה ימים שאני רואה אותה רק בערב והגעגוע נזרע ברגע שאני סוגר את הדלת מאחוריי אבל בגלל שאני יודע שעוד 12 שעות בערך אראה אותה שוב אז הלב רגוע.
הפעם כשיצאתי וניקרה בי המחשבה שלא אראה אותה עד יום שישי ואולי אפילו יותר הנביטה לי געגוע ממש חזק, גם אחרי חצי שעה שאני לא איתה ולו רק מעצם הידיעה שאני לא אראה אותה כמה זמן.
אז כן, קיטשי ככל שזה יהיה אני כבר מתגעגע, הרבה יותר מיום רגיל...
אני כבר מרגיש את הצורך שוב לחבק אותך.
אני כבר מרגיש את החוסר השקט הזה כשאני לא לידך.
אני כבר מרגיש את כל הרגשות שמתחילים להיצבר ויתפרקו רק כשאהיה לידך
אני פשוט מתגעגע, כן כן, כבר...