אני שוכב במיטה בבית ההורים שלי... מסיים שיחה איתה, מתערפל לאיטי, ואז מחליט לגשש אחרי הפלאפון ולהסתכל על תמונות.
אני מעביר, תמונה אחרי תמונה, עולות בי דמעות, דמעות של התרגשות, דמעות של שמחה, הכרית סופגת את הדמעות וההבנה מתחילה לחדור אליי, מה קרה, מה חווינו, מה חוויתי.
התמונות עוברות אחת אחרי השנייה ואני חושב לעצמי
זה לא הטיסה הלוך שללא ספק הייתה הטיסה הכי כיפית שחוויתי מימיי
זה לא הנופים המעלפים במדינה המהממת הזאת
זה לא התמונות שהוא מנשק אותי בהם
זה לא תחושת ההתרגשות שאחזה בי בכל פעם שהיא החזיקה לי את היד
זה לא התמונות של כולנו יחד, מחויכים, התמונות האלה העלו בי הכי הרבה דמעות ורגשות
זה לא הרגעים של האהבה שהרגשתי, שכמעט פרצה לי מתוך החזה
זה לא התמונות שלי איתה
זה לא התמונה שלי ושלו כשהוא תופס אותי בזרועות החזקות שלו
זה לא הנשיקות המעלפות שלהם שזכיתי לראות מהצד
זה לא הצחוקים שהם רק שלנו שקיבלו כל-כך הרבה בדיחות חדשות
זה לא רגעי הסקס שהיו בינינו
זה לא הנסיעות הארוכות שאנחנו נקרעים מצחוק על משהו
זה לא הרגעים בלילות שהידיים שלה נכרכות סביבי והיא מחממת אותי.
זה לא היופי המהמם שלה שניבט אליי מהתמונות
זה לא האחיזה שלה בי בחיבוק חזק באחת התמונות
זה לא תחושת הביטחון בנהיגה שלו שהרגשתי לדעתי רק אצלו ואצל אבא שלי
זה לא החיבוקים הלא נגמרים שלנו
זה לא הנשיקות שלהם שתפסתי בתמונה
זה לא מלמולי העייפות הקורעים מצחוק שלה כשהיא בדרך להירדם
זה לא מגוון המאכלים הלא כשרים שאכלנו והיו ערבים לי לחיך מאוד
זה לא הדמעות התרגשות שלי שלא מפסיקות לרדת ללא שליטה.
זה לא עוד הרבה דברים מיוחדים, מדהימים, ייחודים, מעלפים, מרתקים ומצחיקים שחווינו.
זה לא.
זה הכול, הכול יחד.
זה התחושה שאני רק מתחיל לעכל את הכול, זה האנרגיות המיוחדות שלנו שלא הפסיקו להשתנות ותמיד קיבלו מענה, זה ההרגשה הטבעית כל-כך שהרגשתי עם שניהם, זה התחושה שהם הצליחו להחזיר לי שטיולים בחו"ל גם יכולים להיות מהנים.
זה הוא
זאת היא
זה אנחנו.
ועל כל זה אני אומר תודה.
