היא אומרת לך "כנס למיטה".
אתה מקפץ כמו ילד קטן ונרגש להיכנס למיטה כמעט כמו בפעם הראשונה, רק פחות רעד וחשש, אבל ההתרגשות עוד שם.
אתה נכנס למיטה ומסדר מעליך את השמיכה.
אתה נצמד אליה חזק, פשוט מדביק את הגוף שלך לגוף שלה.
אתה מסניף אותה, את הריח שלה.
אתה מרגיש את החום שלה ונמס ממנו.
אתה חש את התחושות האלה שהיא משרה עליך, ומצמיד אותה יותר.
אתה פורק עליה במגע את כל הגעגוע.
האהבה
הרצון
השמחה
הכעס
הרוגע
את הכל אתה פורק עליה ואתה מתאפס, חוזר להיות שקט.
משקעים מהימים האחרונים נעלמים כלא היו, ואתה נצמד אליה חזק ונותן נשיקה קטנה בלחי.
אתם מקשקשים קצת לפה וקצת לשם.
היא אומרת שהיא לא רגועה, למרות שידעת, אתה כבר מרגיש את זה עליה.
אתה נשאר באותה אסטרטגיה בדיוק, לדבר איתה על נושאים אחרים ולהסיח את דעתה.
ניסית נושא אחד אבל הוא לא עבד, הוא העלה תחושות אחרות שלא התאימו באותו רגע.
אתה עובר לנושא אחר, ואתם מדברים.
היא מדי פעם עוד מציינת שהיא לא רגועה, ואתה מחזק את החיבוק וממשיך לדבר.
היא מחליטה להסתובב אליך, אתה רואה את הפנים היפהפיות שלה.
אתה קרוב אליה, מאוד, היא מחבקת כרית שחוצצת ביניכם, ואתה ממשיך לדבר והיא בעיקר מקשיבה.
אתה רואה את הגוף שלה מושך לשינה ואת המח קצת נאבק.
ואז אתה מוצא נושא מסוים, ילדות.
אתה מזהה כמעט מיד שזה הנושא.
התגובות שלה נראות בתדירות יותר ויותר נמוכה.
אתה מחליט להעמיק בנושא הזה.
הגוף כבר לא זז, הוא רגוע.
אתה ממשיך לדבר, מתאר חוויות משמחות מהילדות.
הוא נכנס למיטה גם, מתמקם לידה וקצת מעיר אותה, המקום על המיטה נהיה לחוץ ואתה יושב על הרצפה קרוב אליה, מקום שנעים לך.
מהר מאוד הערנות שקפצה מזה שהוא נכנס למיטה שוקעת והיא נרגעת.
אתה שוקע בזיכרונות בעצמך ואתה מדבר מתוך חיוך ענק על הפנים.
היא כבר בקושי מגיבה, מדי פעם קפיצות הערנות שלה מופיעות כ"מה?" אקראי בווליום גבוה יחסית לקול השקט שלך.
אתה חוזר על המשפט האחרון וממשיך.
אתה מעמיק עוד יותר, נזכר בחוויות ילדות מהבית.
היא כבר לא זזה בכלל.
אתה מתחיל לשים לב לנשימה שלה.
אתה ממשיך לדבר, מעמיק עוד ועוד, מתחיל לחשוב על ההבדלים בין שמחה של ילד לשמחה של מבוגר, מתחיל להתפלסף עם האוויר.
האווירה רגועה, הוא שוכב לידה רגוע מתעסק בפלאפון, אשתו לידו שכובה, קרובה להירדם, ואתה לידה מדבר איתה ודואג למלא את הראש שלה בתמונות חיוביות עד שהיא תירדם.
ואתה לרגע יוצא מהסיטואציה ומבין כמה הרגע הזה מדהים, הוא מספיק רגוע כדי להתמכר לאיזה משחק, או כתבה, או פייסבוק, ולהיות לגמרי רגוע, שמישהו אחר מרדים את אשתו.
ואתה נזכר בפעם שהרדמת את שניהם יחד, וכמה גאווה זה גרם לך לחוש.
הראש רץ במחשבות והפה ממשיך לדבר זיכרונות ודעות.
פתאום היא כמו מקיצה למאית שנייה, מספיק ערנות רק כדי למתוח את היד לכיוונך.
אתה מפרש את זה כבקשה ואתה מלטף לה את היד.
היא מיד חוזרת לאותו רוגע שהיה לפני.
אתה ממשיך לדבר.
הנשימה שלה נהיית כבדה וקצובה, אתה בוהה במותן שלה ששם תזוזת הנשימה הכי ניכרת.
אתה מתזמן את המשפטים שלך בין הנשימות שלה, מוודא שהקצב לא משתנה.
אחרי כמה דקות שהקצב נשאר אחיד
אחרי כמה דקות שהנשימות נשארות עמוקות.
אתה מתכונן להפסיק, אבל דיברת על דברים מהותיים, אמרת משהו.
לדבר כל-כך הרבה זמן בלי לעצור ברצף וברוגע דרש ממך לצלול עמוק לזיכרונות הנפש, לצלול עמוק למקומות לא מוכרים אצלך, מקומות בהם תמיד יהיה לך מה לומר.
אתה עולה לאט לאט מהמקום הזה, אומר לה עוד אינספור פעמים שאתה אוהב אותה.
מדבר עליו קצת, עליהם, על כמה כיף לך איתם.
אתה מטפס על הסולם בעזרת המילים שלך, בדיוק מה שעזר לך לרדת כל-כך עמוק.
ואתה מסיים כשאתה אומר לה שאתה אוהב אותה, ואתה אומר לו שאתה אוהב אותו.
אתה קם
אתה מתלבש
אתה לוקח את התיק
אתה לוקח עציץ
אתה יוצא ונועל אחריך.
על השביל אתה מגלה שאתה מנופח מגאווה.
שתחושה מדהימה זורמת בתוכך.
התחושה שהרגעת אותה מספיק כדי שהיא תירדם.
מרגיש כאילו החזקת אותה חזק חזק בזרועות שלך והיא פשוט נרדמה ככה.
ואתה מחייך.
ואתה הולך על השביל לבד.
ומחייך
אתה והבזיליקום.
