המסע שלי

אני שונא את הרגעים האלה

איך שהכל יכול להשתנות בשנייה, לרגע אחד אני יכול להיות טוב.

מרגיש טוב ומוקף מרגיש מסופק, גם היה רגע שהיה טוב לי לבד, שהיה לי נח במיץ של עצמי

ותוך רגע אני כבר שוב במקומות ההם

תוך רגע שוב השדים הכי גרועים שלי מקבלים ביטוי

צועקים את משנתם כל-כך חזק שכל הדברים הטובים שיש לי נעלמים כלא היו.

וזה לא קשור לאף אחד, ,זה לא קשור לשום דבר חיצוני, זה הכל אני, אנשים מסביב יכולים להיות מעורר או מעכב, אבל בסוף זה אני, זה השדים שלי, זה הפחדים שלי.

נמאס לי.

כבר שנים שאני לא מצליח להחזיק את עצמי, שנים שאני נכנס ויוצא מטיפול תרופתי.

איכשהו בכל פעם שאני מחליט על דעת עצמי להפחית את המינון, להיגמל מזה ולנסות קצת להחזיק את עצמי אני נשבר, ובאמת שהיה לי טוב לפני כמה דקות, אז למה אני ככה עכשיו?

פתאום הכל עולה בלהבות, פתאום אני לא מצליח להחזיק מחשבה אחת טובה בפנים.

פתאום אני לבד והחושך של החדר סוגר עליי, פתאום הכל קר ומנוכר.

וכל מה שאני יכול זה לכתוב.

אבל למה זה קורה לי, למה אני לא מצליח להיות יציב לבדי.

אני רוצה לעמוד לבד, אני רוצה ללכת במסע הזה לבד.

אני לא מפחד לבקש עזרה, להיעזר בגורם חיצוני, בחבר, בעזרה מקצועית, אני לא מפחד להישען על בני זוג שלי, אני מנסה לחוש את הקרקע לפני אם הקרקע שלהם מספיק יציבה כדי להחזיק גם אותי, אבל גם לי יש פספוסים, אני לא חושש מכל אלה, במשך השנים ביקשתי הרבה עזרה ותמיד קיבלתי.

אבל נמאס לי, אני רוצה גם ללכת במסע הזה לבד, זה לא נורא מדי פעם לקבל כתף שתחזיק אותי לכמה צעדים, אבל את החלק הארי של המסע אני רוצה לעשות לבד, אני רוצה להיות זה שעוזר, אני רוצה להיות כתף (אולי בגלל זה כתפיים זה החלק היחיד שאני אוהב בגוף שלי).

הדינאמי אמר לי בעבר, כשכל סאגת הכדורים התחילה, לפני כמעט 8 שנים... (הייתכן שעבר כל-כך הרבה זמן?) הוא אמר לי שזו לא בושה להיעזר בכדורים ואמר לי שמלא אנשים נעזרים בכל הגילאים, ואני יודע את כל זה, אבל הוא אמר לי אז שלפעמים הנפש צריכה תמיכה בשביל להיבנות, לפעמים בניין לא יהיה יציב מספיק לעמוד בפני עצמו, אז הוא יצטרך פיגומים לתקופת השיפוצים.

אבל הפיגומים אצלי לא יורדים... בכל פעם שהם יורדים המבנה מתפורר.

נמאס לי שכל פעם שאני מתערער אני שוב מגיע מהר לקיצוניות ברגש, ,מפריע לי שאני לא לאט בונה לעצמי חסמים שימנעו ממני ליפול, אני תמיד יכול ליפול עד למטה.

ואני לא רוצה לסחוב את זה איתי, לא רוצה לשמוע יותר משד הבדידות, לא רוצה להקשיב יותר לשד הייאוש, לא רוצה להאזין יותר לקולות שאומרים לי לעלות לגג...

לא רוצה, די, תעזבו אותי כבר...

אני מתחיל להתעייף... הכתיבה עוזרת, והכדור שלקחתי מתחיל לתת את אותותיו המרדימים...

אולי הייתי צריך להוציא את זה ממני כדי שיהיה מקום לעייפות.

אני מניח שאם הייתי מדבר פנים מול פנים עם מישהו הייתי מדבר שטויות...

אני ממש מרגיש את הכדור מרדים אותי, תחושה מעניינת, שחשתי כל-כך הרבה פעמים כבר.

בא לי שמישהו יחבק אותי כשאני ישן...