המסע שלי

 בנסיעה הקצרה שיש לי לעבודה, העברתי לשון על השפתיים שלי, והרגשתי שריד קטנטן לשפתון שלך... כן, זה לא כמו הפעמים שאת מעניקה לי נשיקה קטנה עם אודם טרי ואז אני יוצא החוצה עם שפתיים אדומות במקצת שמשאירות מקום לספק ומותירות בי התרגשות וגאווה גדולה אבל גם מבוכה פנימית מההרגשה שאני עם טיפה אודם, אבל זה היה לי כל-כך נעים לחזור לשנייה לנשיקה הקטנה הזאת ברכב...
אני יודע שזה לא היה הבוקר הכי טוב בשבילך, אני יודע שקמת עייפה ועם שביזות עבודה כללית, אבל בשבילי להיות לידך היה עונג, נכנסתי כמה דקות לפני השעון המעורר שלך והייתי כולי תקווה שלא התעוררת, לאחר כמה דקות חששתי שאולי השעון לא עובד ונכנסתי לחדר ואז בדיוק הוא צלצל, ראית אותי לידך ומלמלת משהו, ואני התיישבתי על המיטה ונישקתי לך את הכתף, ומשם זכיתי ללוות אותך בדקות הקטנות האלה של הבוקר.
זכיתי לנסות לעזור לך בהתארגנויות הקטנות ולהכין לך תה, הדברים האלה מרגשים אותי, הדברים הקטנים, הרגילים כביכול, הרגע שאת מאפרת את העיניים עם האצבע שלך שלח בי צמרמורת, הרגעים בהם הנחתי לך יד על הרגל בניסיון לשלוח בך תחושות נעימות לפני יום העבודה הקרב נכנסו לארכיון הרגעים היפים האלה בראש שלי...
אני יודע שזה לא היה הבוקר הכי חלק בשבילך, וגם אני הייתי מעדיף להתעורר לידך, להסתובב אלייך ולכרבל אותך לכיוון שינה מאוחרת... אבל בזכותך, מבלי שתעשי שום דבר, התרגשתי, הצטמררתי, התמלאתי בחום, הרגשתי גאווה, ואז הלכתי לעבודה...
תודה.