לפעמים אני רוצה פשוט ללכת לכל אדם ברחוב להושיב אותו ולספר לו על האהבה שלנו, אני רוצה לתפוס בן אדם שיקשיב לי באמת, שיתעניין אני רוצה שכולם ישמעו איזה אהבה טובה יש לנו, אני רוצה לספר לו את כל הסיפור שלי, שיבין כמה זה נדיר שאני במקום הזה, שיבין את גודל המעמד שאני מרגיש אהוב, שיבין כמה לא רגיל לי להרגיש שייך, שיבין כמה אני שונא שקט, כמה זה מקפל אותי מבפנים, אני רוצה להשמיע לו שיר אחרי שיר שרודפים אותי בימים האחרונים, אני רוצה לספר לו מה החיוך שלה עושה לי, אני רוצה לספר לו כמה אני מכור לצחוק שלו, אני רוצה לתאר לו את ההרגשה המתלווה לזה שאתה נעים לה, אני רוצה לתאר לו את תחושת הביטחון שיש בזרועות שלו, אני רוצה לתאר לו את הרכות של העור שלה, אני רוצה להגיד לו שבאמת באמת אני אוהב.
לפעמים אני רוצה לצרוח! לזעוק! להרביץ לכולם עד שיקשיבו לי.
לפעמים אני רוצה שזה יהיה אשמתו של מישהו, שזה לא יהיה אשמה של כולנו יחד כאנושות, שאין אפשרות שזה יתפתח בצורה הנוכחית מבלי לשנות, אני רוצה שיהיה לי מישהו שאוכל להסתכל לו בעיניים ולצרוח עליו, אני רוצה שזה יהיה אשמה של מישהו כדי שאתחיל לחפש רוצח שכיר טוב, לשלם לו ולקבל סמס שהמשימה בוצעה, כן, אני רוצה שיהיה מישהו שאשם בכל זה רק כדי שאוכל לרצוח אותו.
לפעמים אני רוצה להתקפל פשוט ולבכות, אבל לא לבד, כי את זה אני עושה מספיק, אני רוצה לבכות ושמישהו יחבק אותי... בדיוק כמו שהיא עשתה לפני כמה ימים.
לפעמים אני רוצה שזה יהיה פשוט יותר הוגן, אני רוצה שהעולם יהיה הוגן ושלאנשים טובים יפסיקו לקרות דברים רעים.
לפעמים אני רוצה שהפחד ייעלם, שלא אחשוב על הזמן הזה בעתיד, שאפסיק לפחד שככה זה יהיה לאורך זמן.
לפעמים אני רוצה מישהו שפשוט אוכל לספר לו הכל... הכל הכל הכל... ושהוא יספוג, ושישאל שאלות, אני רוצה פשוט מישהו כזה, שפשוט ישמע את הסיפור שלנו מהצד...
לפעמים אני מתגעגע בצורה מטורפת, בצורה כזאת שאני יכול להרגיש את המגע שלהם עליי, שאני יכול להרגיש את חום גופם את הריחות שלהם.
לפעמים אני מתמלא בכוחות על אנושיים לגרום להם לטוב, אני מתחיל לתכנן מלא דברים כדי להעלות להם חיוך, ולפעמים אני גם מבצע, אבל הרבה פעמים, אני לא יכול לשנות כלום, והעולם הזה אכזר פשוט, לפעמים אני פסיק לעומת כאבים של אחרים, ואין משהו שאוכל להגיד, ואז הכוחות האלה פשוט גואים בי...
לפעמים אני רוצה לחזור לימים מוזרים בתאילנד, לימים שאני אוהב ולא אוהבים אותי חזרה, לימים שבהם אני עושה הכל ולא באמת מחזירים לי, לימים שלא ידעתי מה זאת אהבה אמתית, לימים שלא הרגשתי שמגיע לי...
לפעמים אני רוצה לחזור אליה, שתכאיב לי בטירוף ותוציא ממני רגשות מוזרים שזרים לי...
לפעמים אני רוצה לחזור לאותו ספסל בפאתי הוד השרון, רוצה לחזור להיות קשור ומכוסה עיניים, שר "כי את מה שהלב שלי בחר" מחכה ומחכה... ולפעמים אני רוצה לא לשמוע את הקול שלה מצטרף אליי לשירה, לפעמים בא לי שהיא לא הייתה חוזרת, לפעמים בא לי שהייתי מחכה לה חצי שעה מתייאש ופותח את העיניים רק כדי לראות שהיא בכלל לא באזור.
לפעמים בא לי להצליח להחזיק מחשבות חיוביות...
לפעמים בא לי ברגעים כאלה שאני יושב על ספה ורגל אחת משום מה קופאת, לפעמים בא לי להצליח להפיח בעצמי מחשבות טובות.
בא לי לחשוב עליה משעינה עליי ראש על הספה ובא לי שהוא יהיה לצידי ושאשען עליו, בא לי שהמחשבה עליהם תמלא אותי אושר עדין כזה ומחמם כמו שאני מרגיש עכשיו...
בא לי לרכון אל הפנים שלה ולנשק אותה ולראות אותה מחייכת חיוך קטן.
בא לי להיכנס איתם לחדר במלון להרגיש את הרגע הזה שתמיד קצת מרגש כשכולם סורקים את החדר מצפים לגלות מה קיבלנו ולרגע הזה שאנחנו מחכים לפסיקה שלה על מצב החדר.
בא לי לצאת איתם לטיול רגלי עם הכלבה לזרוק לה דברים ולצחוק על כמה שהיא לא כלבה.
בא לי שינה משולשת על מיטה שלא שלנו בכלל צופים בטלוויזיה בסרט פורנו במסווה של סדרה.
בא לי את הטיול ההוא שוב...
בא לי להסתכל מסביב על הדירה ולא להרגיש את החוסר שלהם, אלא להרגיש את הנוכחות שלהם, בא לי להסתכל מסביב ולדמיין את דמויותיהם מרחפות ונוגעות בחפצים מסוימים, כמו שקורה עכשיו.
בא לי לרגע לנשום עמוק ולהרגיש מין אושר קטנטן ומחזק כזה מבפנים... כמו שקרה עכשיו... ולהבין שהצלחתי להכניס בתוכי קצת מחשבות טובות, שיש לי חיוכון קטן...
בא לי עכשיו שזה יחזיק מעמד...
אני אוהב אתכם כל-כך, רק רציתי שתדעו.