המסע שלי

היחסים שלי עם הדת תמיד היו סבוכים...

מהפעמים בהם הדת קבעה לי איך להתנהג ביומיום, 

דרך הפעמים בהם בגלל הדת נידו אותי חברתית ומסע הלבד שלי החל

דרך הפעמים בהם התקרבתי לדת בעצמי כי חלק מהדברים היו הגיוניים

דרך הפעמים שפניתי לאלוהים כדי שיעזור למישהו אחר

דרך הפעמים בהם התרחקתי ואמרתי לעצמי שהכל זה המצאה שלנו

דרך הפעמים שפניתי אליו שיעזור לי להפסיק את הכל,

עד לפעמים שהדת גורמת לי להסתיר את מי שאני באמת אל מול המשפחה שלי.

היחס שלי אל הדת והאמונה משתנים פעם אחר פעם, פעמים אני מאמין שיש יד מכוונת, שהכל לטובה, ושאנחנו עומדים בפני קשיים כדי לצאת מחוזקים בצד השני, ופעמים שאני אומר הכל אקראי, הכל צירופי מקרים ואנחנו פשוט מנווטים בתוך כאוס מוחלט...

ועכשיו? מה אני חושב עכשיו?

אני מאמין.

לא יודע אם אני מאמין שיש ישות שמכוונת הכל, שהיא דואגת לכל הדברים שאמנה, אלא פשוט מאמין.

מאמין שיהיה טוב,

מאמין שעוד נשוב להתחבק,

מאמין שאנחנו עומדים בקושי כדי לצאת מחוזקים יותר

מאמין שעוד נחבוק צלע נוספת,

מאמין שגם הרע הוא לטובה,

מאמין שזה לא ייגמר לעולם,

מאמין שלאחר הקושי הזה יהיה יותר טוב,

מאמין שהדמעות יהפכו לדמעות של שמחה,

מאמין שלא אשאר לבד בסוף,

מאמין שהכאב יהפוך לגלי שמחה ואושר,

מאמין שאני יכול להיות יותר טוב מעכשיו,

מאמין שבסוף הכל יסתדר...