המסע שלי

אני טיפש, 

אני לפעמים נכנס לבועה של הצדקה עצמית, 

אני לא תמיד יודע לקבל את זה שמגיעה לי אהבה. 

וזה גורם לי להתנהג בצורות מסוימות... 

אבל כמו תמיד בשנה האחרונה, זה אותו דבר שמצליח לפוצץ לי את  הבועות, הדבר היחיד שהיה מספיק משמעותי כדי לעזור לי לפרוץ גבולות חיצוניים שמאפשרים לי לחוות אהבה אחרת, שמאפשרים לי להיות יותר בטוח בעצמי,  אבל יותר חשוב מזה, גבולות פנימיים, שמאפשרים לי להישיר מבט אל שדים בי ואל התנהגויות שרציתי לשנות...

את. 

אתה. 

אתם. 

אז אחרי שיחה לא קלה, בה נאמרו דברים אמיתיים ומהלב, בה יצא הרבה כאב מכל אחד מהצדדים והרבה רגשות נאמרו ראיתי את החיוך הקטן על הפנים שלה...

חיוך שמערב אהבה ורוגע,

חיוך של הקלה מכל הדברים שיצאו,

הפחדים שלי שכחו קצת, 

ואז הם קמו להתקלח, עמדתי בצד מבויש, מובך המילים עומדות לי על קצה הלשון, רוטט וקצת לחוץ, ואז העזתי להוציא את המילים: 'אני יכול להצטרף?' 

היא חייכה את החיוך הזה, זה ששובר לבבות, וענתה 'כן'

הלב שלי זינק בהתרגשות כשרצתי להתפשט ולהיכנס... 

ההתרגשות לא נרגעה מהר... 

אולי רק כשנכנסנו למיטה שלשותינו וכל אחד תפס את המקום שלו כרגיל נצמדים אליה... ואני מחבק אותה מאחור והיד כרגיל מונחת על הירך... מתמלא תחושת רוגע נדירה בתקופה האחרונה ונרדם..  

תודה לכם שאתם סובלים אותי... תודה לכם שאתם סולחים לי...