אני יושב מול חבורת אנשים, או ישויות או דמויות,
את פרצופם אני לא רואה, את שמותיהם אני לא יודע,
אבל את קולי הם שומעים,
ואני אומר להם...
תשמעו, אולי כל הסיפור הזה יקבל צורה אחרת מחר, עוד שבוע או אולי עוד חצי שנה, אבל כרגע כואב לי, ובא לי לזעוק את הכאב שלי, בא לי לצרוח אותו למרוח אותו על קירות הבלוג שלי, וזה העניין בכאב הספציפי הזה, אף אחד לא אשם בו, אני אפילו לא מחפש אשמה או לא תר אחרי האמת, אני פשוט כואב אותו, וזהו.
תמיד ידעתי שהם עוברים, מהרגע הראשון שנפגשנו כבר ידעתי שהבית האמיתי שלהם בבנייה, אבל משהו בי הדחיק את זה לאחורי המח שלו.
כשביקרנו באתר הבנייה ריכזתי את כולי פשוט כדי להיות שמח בשבילם ולא להראות סימנים של הכאב.
כשהם סיפרו לי שעוד פעם התאריך נדחה משהו בי שמח, והם יודעים את זה.
כשהם התקשרו לספר לי שיש תאריך, נשברתי והיא שמעה את זה בקול שלי, כשניתקתי את השיחה חזרתי לעמדה שלי ובכיתי.
כשקמתי באמצע הלילה וחיבקתי אותו כשהוא שוטף כלים ובכיתי לו כמה אני מפחד נתתי לחיבוק שלו ולמילים שלו להרגיע אותי.
כשהם חתמו על מסמכים, משהו בי רעד והחליט עם עצמו שאני אשקיע את כל הזמן שנשאר בלבלות איתם כמה שיותר, אבל הרבה זמן מתוך זה בזבזתי על אי הבנות וריבים.
כשהתחלנו לארוז כולנו השתדלתי כל-כך לא לחשוב על הבדידות.
אבל כשאתמול הסתכלתי על חדר השינה, כולו ארוז רק המיטה ניצבת באמצע החדר לבדה, השידה ליד המיטה ריקה, הארון הרעוע כמעט ריק לגמרי, ההבנה הכתה בי, זה באמת קורה.
הדמעות לא יכלו לעצור כבר, תמונות של בדידות חלפו לי בראש, ומשהו בי מנה את כל היתרונות בזה שגרנו כל-כך קרוב אחד לשני.
עכשיו אני יודע שמישהו בקהל המוזר יגיד לי שאנשים שרדו מערכות יחסים יותר רחוקות והם יחד עד היום, והוא גם צודק, ואני יודע ששום דבר לא נגמר, ואני יודע שאנחנו עוד יחד, ואני יודע שהם עוד אוהבים אותי, אבל אני כואב את הדברים שכבר לא יהיו...
אני כואב את זה שלא אוכל לקפוץ אליהם בדרך לעבודה לשתות קפה, לקבל ממנה חיבוק ולצאת אל יום העבודה מאושר רק מהמראה המהמם שלה.
אני כואב את זה שלא אוכל לקפוץ אליהם לחצי שעה קצרה לאחר יום עבודה מתיש להתנחם קצת בחיבוק החזק שלו.
אני כואב את זה שאם במקרה שניהם בבית ביום עבודה לא אוכל לצאת לרגע מהעבודה לאכול איתם ארוחת צהריים.
אני כואב את זה שאחרי הלימודים אני לא חוזר אל מיטה צפופה עם המון כריות ו3 סוגי שמיכות.
אני כואב את זה שאני לא גר איתם יותר.
אני כועס, ואני זועק חמס גם על חוסר ההגינות שיש במצב הזה, זה לא הוגן שיש לנו אהבה שנתקלה בתקרת זכוכית, זה לא הוגן שאני לא יכול פשוט לגור איתם ולהיות גלוי מול כל העולם, זה פשוט לא הוגן, זה לא הוגן!!
במצב אחר, בעולם אחר, המשאית המזדיינת הייתה אמור לעבור גם בדירה שלי ולהעמיס עוד איזה ארגז וחצי של הדברים שלי.
בעולם אחר, במצב אחר, המובילים המזדיינים שלקחו מהבית שלנו כל-כך הרבה דברים שקיבלו אצלי מימד רגשי היו פורקים אותם גם בדירה שאני חי בא.
ברור לי שזה לא נגמר, ברור לי שאבקר אצלם הרבה ברור לי שאהבה בינינו לא שכחה ולא השתנתה, אבל הנסיבות משתנות ואני לא רוצה שהם ישתנו.
אני לא רוצה!
המעבר הזה קורה בתאריכים כל-כך אכזריים, בדיוק כשאני מציין לעצמי ולעולם שנה של קשר איתם הדברים משתנים, שנה שאני מרגיש יותר שייך ממה שהרגשתי כל החיים שלי, שנה שהייתי מוכן בה למשפחה יותר משהייתי מוכן כל חיי.
ועכשיו אחרי שנה הם מתרחקים ממני, זה לא אשמתם, זה לא אשמתי, זה פשוט המצב, המהלך הזה התגלגל עוד הרבה לפני שהם הכירו אותי, עוד לפני שהיא שלחה לי את האדומה ששינתה לי את החיים, זה לא הוגן שהם יהיו רחוקים עכשיו, זה לא הוגן שפתאום אצטרך להתחשב במימד העייפות שלי בשיקולים שלי אם לבוא אליהם, עד עכשיו זה היה בכיוון של תשאיר את העיניים פתוחות לשמונה דקות ותקווה שתהיה חניה.
פאק, גרתי איתם, זכיתי ממש לגור איתם...
ותסתמו אתם! הקולות מהקהל שאומרים לי שהחיים מלאים בשינויים ושכל שינוי הוא הזדמנות, וואלה אתם צודקים בני זונות, אבל זה לא לעכשיו, הם עברו היום, ה-י-ו-ם! אתמול ישנתי מחובק בין הזרועות שלה והיום אני אדמיין שהכריות זה היא והוא, אז תסתמו את הפה ותנו לי קצת לבכות!
כן! אני בכיין!! יש למישהו בעיה עם זה? כן! אני כואב עכשיו שינוי שידעתי שיגיע, זה לא מפחית ממה שאני מרגיש...
זה פשוט זה, וזה לא אשמת אף אחד, ואין מה לעשות עם זה, זה המצב, והפעם אנחנו לא בוויכוח שניתן לתקן משהו, אנחנו לא באי הבנה שצריך להבהיר, זה פשוט מה שזה, זה 2 אנשים מדהימים שהם לא רק האנשים שאני אוהב אלא החברים הכי קרובים שלי, שהיו גרים מרחק דקות ממני, ועכשיו הם רחוקים יותר, זהו, וזה מעצבן...
אני לא יודע מה זה שלילי ומה זה חיובי, והכל נתון לפרשנות, יש טוב ויש רע ואני לא יודע להבדיל ביניהם וזה לא משנה עכשיו, עכשיו לבד לי, עכשיו לא כיף לי ואני רוצה לצעוק את זה, ומחר כבר יהיה יותר טוב, כי אני שוב אהיה איתם, כן כן, שמעתם נכון, אני מתבכיין ככה כשעוד כמה שעות אני רואה אותם שוב... בא לי להוציא את זה, לא מתאים לכם? לכו שבו במח של מישהו אחר...
