'למה אני מרגיש ככה?' אני שואל אותו כשהדמעות יורדות ללא שליטה..
'כן, באמת זה ההפך מכל מה שתיארת על הסופ"ש' הוא מחזיר בקולו המרגיע 'זה בסדר, תשב רגע ותשאל את עצמך את זה...'
אז אני כהרגלי סר לבית הקפה הקבוע, מאושר שיש לי את המקום הקבוע, וחושב, שואל את עצמי למה בכיתי?
מהר מאוד הבנתי שזה התפרצות רגשות רצינית, הטוב שנפל עליי בסוף השבוע הזה, הגבולות שפרצתי וההנאה שחוויתי אל מול הצער והכאב שתמיד קיים, והכל קצת גאה ועלה על גדותיו בשיחה הזאת ופשוט התפרץ ויצא...
אני מסתכל על סיכום הפגישה ומריץ אותה בראשי, מתרגש שוב נרגע יותר... חוטף צמרמורת ומרגיש חלקי גוף רגישים יותר...
ואני מבין שמה שאני חווה גורם לי רצון להתכרבל חזק חזק, להיצמד חזק חזק, רצון להיות שפל ולהרגיש קצת כלום, מדמיין בראשי את עצמי עושה את זה... מדמיין ונרגע..
ואז
אני שם לב לאחמ''ש החדש שהבין שאני אושייה מכובדת בבית הקפה הזה ואחרי פעם אחת ידע כבר מה המנה האהובה עליי,
המלצר שמחייך אליי חיוך ספק פלרטטני (או שאני חיב''ס),
ואושר קטן שמפעפע בתוכי, כמו קרן שמש שממלאת אותי לאט לאט ומציפה אותי... והשמיים הכחולים נראים שוב...