לא הייתה לי בעיה להיזכר בקולות שאת עושה, אבל לא בקולות האלה שעשית אז.
לא הייתה לי בעיה לתפוס את שתי ידייך עם יד אחת שלי כדי שלא תזוזי וכדי להגביר אצלך עונג אבל לא כדי למנוע ממך לפגוע בעצמך.
לא הייתה לי בעיה לרוץ אלייך באמצע הלילה אבל לא עם הפחד הזה בלב.
לא הייתה לי בעיה לגרום לך לבכות מהתרגשות, אבל לא מייאוש.
לא הייתה לי בעיה לראות אותך צפה, אבל לא בתוך דיכאון.
לא הייתה לי בעיה לקחת את הנפש שלך למקומות קיצוניים, אבל בהובלה, הכוונה וזהירות שלי. אבל לא בהתדרדרות הקיצונית שהייתה.
לא הייתה לי בעיה לשמור עלייך ולחבק אותך אבל לא כשאת בוכה מסיבות אפלות כל-כך.
לא הייתה לי בעיה לחיות איתך מחדש את השדים שלי, אבל לא במצב שאני מנסה להרגיע את אותם השדים שלך.
לא הייתה לי בעיה שתתפסי אותי חזק ולא תתני לי ללכת, אבל לא כשאני צריך להשיג לך עזרה.
לא הייתה לי בעיה להפיח בך תקווה, אבל לא כשאני מרוקן כל-כך ממנה.
לא הייתה לי בעיה לנסוע חצאי ארץ בשבילך אבל לא ככה.
לא הייתה לי בעיה לא לישון איתך לילה שלם, אבל לא כששנינו בוכים.
לא הייתה לי בעיה לעשות את מה שעשינו, אבל... לא ככה.
לא ככה...
לא ככה רציתי שזה יהיה.
לא אלה התחושות שרציתי להעלות בך.
לא ככה רציתי שזה יגמר.
לא ככה רציתי שזה יתחיל.
לא אלה התמונות שרציתי לחוות שוב ושוב.
לא אלה הקולות שרציתי לשמוע שוב ושוב.
קרה מה שקרה וזה כבר קרה, שחררת בי דברים טובים, עשית לי טוב, אבל השדים של שנינו יצאו יחד ויצרו פיצוץ.
אמרו לי לא לקחת את האשמה עליי, ואני מנסה...
ואחרי הכל אני עוד מרגיש צורך להתנצל על הדברים ועל החלק שלי בהם.
סליחה.