אז לאחר הפוסט האחרון שהיה לי קשה לכתוב אבל טוב שפרקתי, הגיע הזמן לשוב לחיובי(:
את ההתרגשות הכרתי
את הפחד מלאחר חשתי כבר בעבר
הנסיעה המהירה בעיר לא ידועה מציץ בוויז מדי פעם לא הייתה זרה לי,
היציאה מהמכונית,
הכיבוי המזגן בגלל הרעש שהוא עושה כשאני מחכה בחוץ,
הכל דברים שעשיתי בעבר והפכו למין הרגל של כבוד בסיסי לאדם אותו אני פוגש.
אבל מהרגע שהיא יצאה מביתה משהו קצת היה שונה
משהו באווירה היה לי אחר
וכשהתיישבנו...היא עשתה את זה.
משכה לי את השטיח מתחת לרגליים...
לא יודע מה קרה,
אין לי מושג,
ולא בא לי גם לנסות להוסיף על זה פרשנות וניתוחים, אני רק יודע כמה מהדברים.
ממזמן לא הייתי ככה מהופנט,
ממזמן לא הייתה בי קופצניות פנימית כזאת,
ממזמן לא התרגשתי ממבט שמסתכל על מצית.
הקטע שלי של היפר-תשומת-לב לפרטים לא הופנה כלפי העולם, כלפי הסביבה כמו שאני עושה לרוב,
הוא הופנה אליה.
ופתאום הפרטים הקטנים ששמתי לב אליהם היו קשורים בעיקר בה...
ממזמן לא שמחתי ככה לאחר פגישה
ממזמן גם לא ניסיתי להרגיע את עצמי שלא לעוף יותר מדי,
איך היא תיארה את זה יפה?
לפעמים עפים מעל האדמה ואז נוחתים...
אז אני עף ומנסה לשמור על שפיות...