המסע שלי

את יודעת שזה התחיל מהרגע בו פגשתי אותך.

את יודעת שמהרגע שיצאת מפתח ביתך, ואני הייתי קצת המום, זה התחיל.

אני אוסף נתונים, אני מסתכל ובוחן ורואה, כי כזה אני עם כל דבר וכל אחד, והייתי רוצה לכבות את זה לפעמים, אבל לא איתך, מאז אותה שיחה טלפונית שטיפונת התחלפנו, הרצון הזה מתעורר בי, ואני אוסף נתונים עלייך בשביל זה.

וזה לא הפסיק לרגע,

גם כשליקקתי לך את הנעל

גם כשנאנקתי מכאבים

גם כשסטרת לי ואני נלחמתי בדמעות

וגם כשזיינתי אותך חזק ועמוק

תמיד אני רואה אותך...

אני רואה את הפחדים, אני רואה את החוזקוי עוד.

ואני יודע כבר את הפתחים שלך.

את הפתחים לנפש בהם ארצה להיכנס כדי להיות בתוכך, את המסלול בו ארצה ללכת כדי להגיע למקום עמוק בך שאוכל לקפל אותך קטן קטן, אבל בשביל המטרה הסופית שתתעצמי מזה.

אני רואה את תחילת המסלול וכל פעם אגרד עוד קצת, אבין עוד קצת.

הייתה פעם אחת שהחלטתי שמן הראוי ללחוץ על נקודה, סירבת לדברים שדרשתי וזה לא התאים לי, מיד קלטת איך שהאווירה השתנתה והגוף שלך כולו השתתק מהאפלה שאחזה בחדר באותו זמן, היה ברור לך שהמילים שלי מגיעות ממקום קצת אחר, שהפעם זה רציני, והתמסרת באותו רגע, ואני, התגובה שלי הייתה קטנה מאוד, הלחיצה שלי על הנקודה הייתה לא יותר מליטוף, ועדיין ההשפעה עלייך הייתה חזקה, ראית את האפלה שבתוכי ומה קורה כשממרים את פי ואני מחליט להגיב, וזו הייתה חוויה עוצמתית לשנינו.

והייתה את הפעם שהצלחת לכמה רגעים לפרוס את גופך המדהים בשבילי, שוויתרת על הראייה שלך וסמכת עליי, ואני גם שם קלטתי את התנועות הקטנות שלך... ואת הגוף שלך...

אני יודע שאת רוצה להתמסר, ואני יודע שזה מפחיד, אבל זה תהליך, חתולה קטנה, ואני ואת הולכים בו יחד ועוד יגיעו הנקודות בהם תצליחי לשחרר ולסמוך עליי מספיק, שתחווי את עונג השחרור הזה ואת העונג שאני אסב לך מההתמסרות שלך אליי.

לאט לאט, יש לי סבלנות,

אבל שתדעי, שאני תמיד צופה, תמיד בוחן, גם כשאני למטה,

ואני לאט לאט לומד עלייך

מוריד עוד שכבה

מגלה אחריה עוד אחת

ומוריד גם אותה...

ואולי אני כבר עושה את מה שאני כל-כך רוצה לעשות, מגלף אותך ויוצר יצירת אומנות, לאט לאט...