המסע שלי

ספייס פסיכי

לפני יום שישי התרגשתי הרבה, קצת יותר ממה שאני רגיל להתרגש האמת, חשבתי שזה בגלל איום החשמל המתקרב, ואולי זה היה נכון אבל בסופו של דבר לא ידעתי שזה יהיה אחד הסשנים העוצמתיים בחיי.

נכנסנו למועדון כהרגלנו, התפצלתי ממנה כי הלכנו לשירותים,
אחרי ההתארגנות בשירותים ששם קרה משהו ששיבש לי את המחשבות, הגעתי חזרה ללטי והלכתי לשתות קצת כדי להעביר את התחושות.
כהרגלה, כל מגע שלה העיף אותי, כל פעם שהיא הציגה אותי כ"הצעצוע החדש שלי" נצמדתי אליה במבוכה והתרגשות, כמה כיף להיות צעצוע של מישהו...
לפתע מישהו ביקש ממנה לצלם אותה, ואני קיבלתי הוראה לרדת על ארבע, כלכך התרגשתי מההוראה הזאת שזה באמת התחיל להעיף אותי, נצמדתי לה לרגליים והתחככתי בירך שלה והתרגשתי מכל קרבה אליה ואני מאמין שהתמונות מדברות בעד עצמן...
הערב המשיך כשמדי פעם מה שהציק לי בשירותים מופיע לי בשדה הראיה, כל פעם שזה קורה אני מסתובב ורוקד עם הגב אליו, מנסה לא לראות, לא לשים לב, וכל פעם מתקרב ומנסה למשוך את תשומת הלב של לטי, סוחט איזה ליטוף מהתחככות כלבלבית בה, והיא כהרגלה מגרשת תחושות רעות.

שאר הערב התנהל בכיף ובצחוקים, בלי אירועים מיוחדים, עד שלטי התחילה ללכת לכיוון מסוים, אני כמובן מבלי לשאול ומבלי לחשוב, הולך אחריה מפלס דרכי בהמון כדי להישאר צמוד אליה, היא התיישבה ואני מחכה להוראה היכן היא תרצה שאשב, ראיתי את היד שלה לכיוון הרצפה ומיד התיישבתי מחבק לה את הרגל, קובר את הפנים בירך שלה ונצמד.

הרגשות שלי עלו וצפו, לא יכולתי להכיל את החוסר את הגעגוע, ואת הסיכוי ואת הסיכון, אז הרמתי שוב את הראש מצליח למלמל מילים אחדות מבין הדמעות ואמרתי "אני יכול כאב?"

השריטה הראשונה הפתיעה אותי, בשריטה השנייה הכאב התחיל לגרש את המחשבות הרעות, עצמתי עיניים למרות שלא קיבלתי הוראה, נצמדתי עוד יותר חזק לרגליים שלה והתרכזתי בכאב, המוזיקה רועמת והכאב משכיח, אני מתחיל להתעטף בערפל הזה, זה שמנתק אותי מכל דבר חוץ מהמגע שלה, הכאב התחיל להוציא ממני רגשות והדמעות החלו לזלוג שוב על הפנים שלי, הרגשתי בטוח להיות עצמי, לא פחדתי לבכות לידה ונתתי לזה לצאת, ורציתי שהיא תמשיך עוד ועוד. פתאום הייתה רגיעה, צפתי לי על הערפל הנעים, וגרגרתי קצת כשהיא מלטפת אותי בגב, נרגעתי קצת.

שוב זה השתלט עליי לגמרי ופחדתי כל-כך לא להצליח לצאת מזה, ואז הרמתי את הראש, לטי רכנה אליי ואמרתי "עוד... בבקשה עוד..." מלמלתי כשהדמעות זולגות לי על הפנים, היא ניקתה לי את הדמעות ואפילו התבדחה על משהו עם סטפן ואז הסתכלה עליי ואמרה "בטוח? חשבתי שנשברת" ואני רק עניתי "עוד".

היא אמרה ואני נעמדתי, הפשטתי חולצה והפלוגר התחיל להסתובב לי על הגב, הסיבובים צורבים מכינים את המקום ואז מגיעה הצלפה רצינית, בראשונה צעקתי והתקפלתי, ובשנייה כבר לא זזתי, התחלתי לעוף, חזק מאוד, הכל התנתק לי, סטים של שתי הצלפות חזקות בגב ואני צף, הרגשתי את המגע שלה את הכאב שהיא מעניקה לי ושמעתי את המוזיקה, חוץ מזה כלום, ההצלפות היו חזקות, כואבות, וזזתי מהם, אבל לא הרבה,
ואני בוכה... כל הצלפה משחררת בי רגשות שיוצאים בצורת דמעות, כל הצלפה גורמת לי להתעופף אני נאנק וגונח ומשחרר כאב ודברים רעים ומתנקה מבפנים.
הייתי בספייס כל-כך חזק, כזה שלא חוויתי מימיי, אני מבין שאיתם אני יכול לשחרר, מידת האמון שלי בהם כל-כך גדולה שזה מאפשר לי להיכנס לספייס חזק, פשוט שחררתי,
הכל.
אני לא יודע מה קרה מתי, אין לי מושג, אני יודע שנחתי לרגע, שפוך על הרגליים של לטי, ואז סטפן אומר לי לקום,
קמתי, 
שמעתי להוריד מכנסיים, 
הורדתי, 
ואני לא שם באמת אני צף, 
מעופף.
פתאום התחלתי להרגיש מערבולת תחושות, זה התחיל בתיפוף המפורסם של סטפן כשלטי לוחשת לי באוזן "המתופף הראשי עליך" או משהו כזה, זה הטיס אותי יותר גבוה אם זה בכלל אפשרי, ופתאום המערבולת תחושות התחזקה כשיש לי עונג וכאב יחד, אני גונח, ונאנק, ספאנקים שוטים וקיינים מסוגים שונים ניטחים עליי מאחורה, מקדימה יש לי עונג, פתאום היד של סטפן תופסת אותי בביצים ואני צועק, לא שמעתי את הצעקה שלי בכלל מבעד לערפל, המוזיקה הייתה עמומה, ורק הרגשתי את האנשים סביבי, לא ידעתי מי נוגע בי, אבל ידעתי שאני מוגן, תחושה מטורפת (וממכרת), אני לא יודע כמה זמן הסשן היה, אולי כמה שעות אולי כמה שנים, ואולי זה היה דקה, לא הייתי שם, הייתי במקום אחר לגמרי.
פתאום נאספתי לחיבוק, ואז עוד זוג ידיים נוסף לחיבוק ואז עוד אחד, הייתי מוקף אהבה.

הספייס לא נגמר שם, המשכתי לצוף, מעופף, אם מישהו מהם אומר לי לקום אני קם, אומרים לי לשבת אני יושב מביאים לי מים אני שותה, אני שעון על לטי, היא מלטפת אותי, מרגיעה, ואני צף בתחושות כל-כך נעימות.
אני מוצא את עצמי הולך אחרי לטי למבוך, יורד במדרגות בזהירות כשהיא משגיחה עליי שללכת אני עוד יכול, אני עדיין מרחף, ראיתי רק אותה הלכתי אחריה, הגענו לפינה מסוימת במבוך וקיבלתי הוראה לשכב על הרצפה, נשכבתי והבנתי מה הולך לקרות, התרגשתי כל-כך, והייתי כל-כך גאה בזה, 2 הדברים שקרו במבוך העיפו אותי עוד יותר, וכשעלינו למעלה אני זוכר שביציאה מהמבוך נצמדתי אליה כל-כך חזק, ופשוט בהיתי בשמלה שלה.

כשהגענו למעלה חזרה פשוט עמדתי ליד לטי, אולי זז קצת אולי לא, אבל הייתי במקום כל-כך נעים, שלא עניין אותי כלום לא יודע אם זזתי או רקדתי, פשוט צפתי, פתאום משום מקום, סטפן אמר לי לחבק את הנשלטת שלו אספתי אותה אליי לחיבוק והתמכרתי אליו, התחבקנו זמן ארוך ואז אני מרגיש שהיא מורידה את הידיים, נתתי לה להשתחרר ואז אני שומע את סטפן "אני הרשיתי לכם לעזוב?"
מידית שנינו התחבקנו שוב, החיבוק היה ארוך, מאוד, והוא מה שהוציא אותי מהספייס בצורה טובה, איטית, רגועה וחמה, חזרתי לעצמי אחרי סביבות השעה שהייתי בספייס תחושה משחררת כל-כך, התחלתי לרקוד, לא היה בי אלכוהול כמעט בכלל בשלב הזה, אבל רקדתי מהלב כל-כך, מצאנו את עצמנו במעגל שלושת האנשים שבאו בחסות סטפן ולטי, וברגע הזה, ששלושתנו משתוללים כמו ילדים קטנים, כל אחד מאתנו משוחרר מאוד.
כל אחד מאתנו קיבל מתנה אחרת, זה נפל לי.
הסיבה למה שחווית הדאנג'ן כל-כך שונה לי איתם, פשוט אני מרגיש מוגן, אני עטוף ותמיד יש עליי השגחה, זו תחושה עילאית שיוצרת מעין מצע של אדמה כל-כך פורייה שאפשר לגדל שם דברים כל-כך יפים, כי כשרקדנו שם הרגשתי שאנחנו הצעירים שמשתוללים כי הם יכולים ושהם, הזוג המהמם הזה שם משגיח מקרוב ונותן לנו ביטחון.
תודה לך ולכם, על חוויה אחרת לגמרי ממה שאני רגיל, תודה לכם על הספייס הראשון או לפחות הראשון בחוזקים האלה, תודה לכם שעזרתם לי להתמודד עם קושי גדול.