את
לביאונת, את בכלל הכרת אותי כחבר, הכרת אותי כנשלט, הכרת אותי דרך הבת זוג שלך שהיא הכירה אותי כנשלט, הפעם הראשונה שראית אותי היה לצד שולטת, מתמסר.
ועדיין, כמה חודשים לאחר מכן, אמרת "אני רוצה סשן איתך"
אני צחקקתי ואמרתי, תשמעי אני אמנם מתחלף אבל גם אז, אני לא יודע להכאיב, ואת ענית "לא הכאב מעניין אותי, אתה נראה לי מנטל בן זונה" כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שלחצת קצת, הסכמתי, הבהרתי לך איך אני רואה את השליטה שלי, כתבתי פוסט מניפסט עליי כשולט, ואת, נכנסת אליי לדירה, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי למה את מצפה, אבל היה לי ביטחון שקט בעצמי, פשוט נתתי לאינטואיציה שלי להוביל אותי, התחלתי בלשאול שאלות, השאלות קיבלו צורה, הצורה קיבלה דרך, והדרך התגבשה למסע, חזרת לדירה שלי פעם אחרי פעם, עד שאמרתי לך שאף אחד אחר לא יכאיב לך מלבדי אף אחד לא ישפיל אותך מלבדי, "את שלי" אמרתי לך.
התחלנו לעבור משוכות, אחת אחרי אחת, יחד, לא דחפתי אותך מעולם בשום מכשול, הלכתי איתך לידו, ובמקומות שאת ראית חומה אני הצגתי דרך מחשבה אחרת, אמרתי לך "היי אולי החומה נראית אחרת מפה? אולי יש מעבר מסביב?" ולאט לאט דרכים אחרות נחשפו בפנייך, אמרת לי שאני שונה בגלל שאני לא מנסה לשבור אותך, אני לא ראיתי אף פעם צורך לזה, אני ראיתי את ההתנגדות, ראיתי את הקשיים ומשום מה לא פחדתי מהם, פשוט הגבתי לכל דבר שנחשף, וחזרת לדירה שלי, פעם אחרי פעם.
הפסקת להתנגד למגע שלי, ואני התחלתי להתמכר אל ספיגת הכאב שלך, מצאתי מקום בטוח ללמוד, ומצאתי מורה מדהימה, אני לא מפחד לומר את זה, שאת לימדת אותי, שאת מתקנת אותי בסשנים ואת מכוונת אותי, כן, זה לא מוזר לי שאת הנשלטת אבל את מתקנת, כמו שלא מוזר לי שנשארנו חברים, שראית אותי במצבים הכי קשים שלי, שחיבקת אותי כשמיררתי בבכי על קשיים אחרים, לא מוזר לי שאמרתי לך פעמים מסוימות שאני צריך אותך, לא היה אכפת לי להודות שטעיתי, ואת?
את חזרת לדירה שלי פעם אחרי פעם, פעם אחרי פעם הקשבת להוראות שלי ופחדת מהתגובות שלי, התרגשת מהמחמאות שלי וחזרת לדירה שלי, פעם אחרי פעם ירדת על הברכיים...
ובפעם הזאת כשהאתגר ההוא עמד בפנייך, אני הצלפתי בך, פעם אחרי פעם, לא מרחם, מקשה, משתמש במגוון שוטים, באזורים הרגישים, ממשיך עוד ועוד מתיש אפילו את עצמי, רואה אותך מתעופפת, מקבלת קצת רוגע בימים הקשים האלה, ואז מישהי ביקשה רשות, הסכמתי בשמחה, ידעתי שהיא לא תזיז לך, מכיר את היכולות שלך.
היא התחילה להצליף ואז פתאום ידעתי מה אני רוצה לעשות, אני אמרתי לך מראש אני לא מתכנן מראש אני פשוט מגיב למתרחש, פתאום הבנתי כמה את עצורה, וכמה לא שחררת רגשות, דווקא בימים הקשים האלה את עוצרת את הכל בפנים, אז התקרבתי לפנייך, את ראית אותי, וידעת מה הולך לקרות, המבט שלך היה מבועת, הספקת ללחוש לי "לא" קטן ומפוחד, אבל זה לא עצר אותי.
לחשתי לך 5 מילים, וספרתי 5 שניות והדמעות הופיעו,
נשברת.
הלכנו לחדר, ובכית, שחררת, המון, כל-כך הרבה רגשות שהיו צריכים להשתחרר, וחיבקת אותי חזק ושכבנו שם על מיטה ובכית, אני כמעט נסחף איתך לבכי, הוצאת והוצאת, ואז נרגעת, היית משוחררת, נקייה, משוחררת כל-כך כדי לספר לאחרים, משוחררת כל-כך כדי לקחת אותי ליער שלך.
וביום רביעי האחרון,
נכנסת לדירה שלי שוב, עם עיניים מכוסות, לא ידעת מה הולך לבוא, לא ידעת שאת נכנסת לסשן שיוך, הסשן התחיל כרגיל, מוזיקה, הצלפות, מגע, נקשרת לשולחן, והוצלפת, נכנסת לספייס כל-כך יפה, קיבלת את הקופסא ומיששת אותה, ואז קיבלת עוד סט של הצלפות, ואז דיברנו, כמו שאני מדבר, חושף לאט לאט עוד טפח מעניין בנפש שלך, ירדת על הברכיים וקיבלת הוראה לפתוח עיניים,
מולך ראית את עצמך, בלי יכולת לברוח, היית מוקפת בעצמך, ואז אני הצטרפתי, משתקף במראות גם, אמרתי לך שמה שאת רואה זה שלי, שאת שלי, שמעכשיו המסע שלנו מקבל צורה אחרת, ושעכשיו את, משויכת.
קיבלת קולר שיוך חדש, שאת יכולה לענוד על צווארך תמיד.
שמתי אותו עלייך וראיתי את הנשימה שלך משתנה מההתרגשות.
והמסע שלנו עבר לדף חדש.
אני לא מפסיק לומר לך שאני גאה שאת שלי, שמישהי מנוסה כמוך בחרה אותי כשולט, ולא רק בחרה אותי כשולט, בחרה להפוך אותי לשולט, חשפת בי את הצד הזה ובזכותך אני מצליח לעשות טוב לאנשים אחרים גם, היה לי את הכבוד שרק ביקשת ממני אפילו, והכבוד שחזרת אליי שוב ושוב, ועכשיו, אין לך לאן לברוח כבר, אנחנו נעלה שלבים, ונעבור משוכות, ונתמודד עם הקשיים, יחד.
אני נהנה להסתובב איתך ולומר שזאת, זאת שלי.
אני נהנה כשאת אומרת אני שלו.
המסע שלנו עולה שלב, תתכונני.
