כבר כמעט חודש שרוח אחרת נושבת לי בחיים, מרגיש כאילו הפסקול של הסרט שלי התחלף ממוזיקה מסוימת למוזיקה אחרת, אווירה שונה לגמרי.
אני מגיע הביתה ויוצא מבגדי העבודה ונכנס לבגדי נגרות, פעם זה היה להגיע הביתה להחליף לפיג'מה ולהתאחד עם הספה.
אני רוצה לאכול ומשהו ובמקום להזמין משהו באפליקציה, אני מוצא את עצמי חותך ירקות.
אני מגיע לעבודה, ובמקום לגלול בצורה אינסופית באיזה אפליקציה או לבהות במסך הצ'אט של הכלוב, אני עובד ומקדם עניינים.
אני מתרגל מדיטציה,
אני בקשר הרבה יותר בריא עם המשפחה,
אני לא רודף כל היום אחרי יחס של אנשים ולא מרגיש רע להיות כמה דקות עם עצמי ועם השקט שלי,
יש לי סדר יום, יש לי שעה לקום בה ושעה לצאת לעבודה, והכל סובב סביב זה.
ולא, זה לא מה שאתם חושבים ואפילו לא מה שאני פנטזתי כל-כך הרבה שנים בצעירותי.
היא לא באה עם שוט אכזרי וצעקה עליי את שעות היציאה שלי מהעבודה.
היא לא מכריחה אותי לעשות מדיטציה כדי להיות רגוע, ומענישה אותי על כל חריגה
היא לא מונעת ממני לא כלוב ולא טינדר.
היא פשוט היא.
היא צופה עליי מרחוק, ולומדת אותי מבפנים, ואני מצדי לא מפסיק לחשוף לה עוד ועוד מתוככי נפשי.
היא לא מוסטת מהדרמות והשטויות שלי ופשוט נשארת איתנה בכל פעם שאני נופל.
היא תמיד שם, פשוט נמצאת וזה כבר עושה את הכל.
באופן כמעט קוסמי היא מצליחה לעשות משהו שלא קרה לי בעבר, דווקא מתוך מקום של מסגרת שליטה אני מרגיש הרבה יותר מרחב, לא מרחב פיזי, כי אני אשמח שהיא רק תצמצם לי את המרחב הפיזי,
אלא מרחב נפשי, פתאום אני מוצא בעצמי מקום, אני מרגיש מספיק בטוח לדברים מסוימים ומרגיש אמיץ מספיק כדי לעשות מהלכים מסויימים שכל-כך הרבה זמן הבשילו, וסוף סוף יכולים לנבוט.
היא מפנה לי מקום בפנים שהיה תפוס בסרטים ושטויות ומחשבות, ואל המרחב שנוצר היא לא נכנסת אלא נותנת לי להיכנס.
מי שלא מבין מה זה להיות עם פחד משתק בכל רגע בחיים שהאנשים הקרובים אליך ייעלמו או פתאום יתהפכו עליך לא יבין כמה זה שונה בשבילי להסתובב במסדרונות העבודה ללא מחשבות מעיקות.
מי שלא מבין מה זה לשנוא את הגוף שלך, לא יבין כמה זה חדש לי להתפשט בנוחות לידה.
מי שלא מבין מה זה לנסות לישון ומחשבות ייאוש תוקפות אותך אחת אחרי אחת לא יבין איזה הזוי שיומיים ברצף לא הצלחתי לישון פשוט כי הייתי מלא באושר, המחשבות שלי היו על דברים טובים, על פרויקטים שאני רוצה לעשות ועל כמה טוב היה לי...
ואז בדיוק באותו יום הוא במקרה שלח לי הודעה "למה אתה ער? הכל בסדר?" אז החזרתי לו "אני לא מצליח לישון מרוב אושר".
מי שלא מבין איך זה שיש לך דברים שממלאים לך את הנפש אם תעשה אותם, אבל אתה לא ניגש לשום דבר כזה, לא משפר את עצמך בשיט, כי אין לך כוחות להתמודד, אפילו לעזור לעצמך אין לך כח, לא יבין כמה זה נדיר בשבילי לזרוק רהיטים ישנים מהדירה שלי.
מי שלא מבין איך זה לחוות פלאשבקים מכיתה ט' ברגע שאתה מתחיל להזיז את הגוף שלך במועדון לא יבין כמה זה משמעותי בשבילי שאני יכול לזקוף לעצמי כבר מספר מסיבות שהצלחתי ליהנות ולרקוד בהן מבלי ליפול.
מי שלא נתקל בי בהתקף בו כל העולם שלי נופל עליי לא ידע כמה זה נדיר שלאחרונה הצלחתי לתפוס את אחד ההתקפים האלה, בעזרתם ובעזרת החיבוקים שלהם, לצאת ממנו וליהנות בטירוף בשאר הערב.
אני מסתובב בעולם לאחרונה עם תחושה קלילה הרבה יותר מהעבר, אני לא דואג מהיום הבא, אני רוקד ושר לעצמי, אני מוצא את עצמי נזכר בבדיחה וצוחק לעצמי, לא, לא השתגעתי.
אני מגלה את עצמי, מפתח את עצמי בזכות התחושה הטובה והבטוחה שהיא מעניקה לי.
זה לא קסם, זה תהליך ועוד ייתכנו נפילות, עליות וירידות, אבל מה ששונה כל-כך שאין פה קפיצות מוגזמות, ההתקדמות שלי למעלה היא איטית ובטוחה, וזה כל-כך הרבה בזכותה.
ושוב אני מרגיש צורך לומר לך פשוט תודה... על הכל... על זה שאני לאט לאט מוצא את עצמי.
בזכותך.
