אז אני יושב וחושב איך לעזאזל אפשר בכלל להביע במילים את הרגשות מהטיול המטורף לברלין עם השולטת שלי, בעלה ו2 הנשלטות שלו, אבל אני יודע שאני חייב, לפחות לנסות, משהו בחוויית הכתיבה של מקרים שקרו גורמת לי להעביר את החוויות האלה עוד שלב של עיבוד.
אז חשבתי הרבה איך לעשות את זה, גם כדי לא להתיש אנשים שמעוניינים לקרוא, אין מה לעשות אני אוהב תגובות ושאנשים קוראים אותי, החלטתי שאנסה לשבור את זה לקטעים קטנים, אם אצליח מגניב אם אפסיק באמצע, גם בסדר.
הטיסה
אז נפגשנו בשדה התעופה, ומיד האווירה של השייכות מושרית עליי, לא ידעתי שלא אצא מהאווירה הזאת עד ל6 ימים אחרי באותו מקום לאחר הנחיתה, עברנו את כל פרוצדורת הבדיקות והדברים שצריך לעשות והתחלנו להסתובב בדיוטי פרי, בשלב מסוים היא התיישבה ונחה לה קצת, בזמן שהוא והנשלטות שלו הלכו להסתובב או לעשן בפינת עישון, התיישבתי כמובן לידה, ואז שאלתי אותה "אני יכול לשבת ליד הרגליים שלך?" בהתחלה היא אמרה באינסטינקט "לא" אבל לאחר מחשבה שנייה היא אמרה "בעצם, למה לא?" קפצתי בהתרגשות לרגליה וחיבקתי אותן, התחושה הייתה כל-כך נעימה, כל-כך נכונה, כשאני מחבק את הרגליים שלה ובכל פעם שהיא בהיסח דעת מלטפת את השיער שלי אני מגרגר בהנאה גלויה, לאחר ההמתנה הזאת עלינו למטוס, התיישבתי לידה כמובן, וגם אז התענגתי מכל מגע קטן שהיא העניקה לי, הטיסה היא מאוד מטולטלת תנאי השמיים כנראה היו גרועים, ואף אחד מאתנו לא הצליח ממש להיסחף לשינה, אני כהרגלי מחפש את השיחה והדיבור ופתאום מבלי ששמתי לב היא התחילה לחקור את המח שלי, עושה לי מעין סשן מח ויורדת יותר ויותר עמוק לדברים שמניעים אותי, לרצונות שלי ולפחדים שלי.
אני שלעולם לא הסתרתי כלום עניתי על השאלות בדיוק ובכנות שאני מורגל בהן איתה.
כשהסתיימה הטיסה היא אמרה לבעלה "אני עשיתי סשן מח במהלך הטיסה" ורק אז הבנתי כמה דברים חשפתי וכמה שיתפתי, לעולם לא הייתה לי בעיה, אבל לא הרבה יוצא לנו שעות ארוכות כאלה של שיחה כנה.
לאחר הנחיתה ושאר פרוצדורות היציאה והנסיעות, כשבמהלך כל העניינים האלה השתדלתי כל שביכולתי לשרת אותם, לקחתי מזוודות מהידיים שלה, השתדלתי להגיע לדלתות לפניהם ולהחזיק להם אותם פתוחות, השתדלתי לחזות צרכים שלהם ולמלא אותם, לאחר כל זה, נכנסו לדירת הAirBNB ששכרנו, והופתענו מהמרחב, כל אחד הניח את הציוד שלו, ואז הגיע מצב שבו אין לי מה לעשות, הנטייה הטבעית שלי היא להשתרע על ספה ולתפוס את הפלאפון ולהירגע אבל פתאום עשיתי מעין שיקול עם עצמי ואמרתי "אני פה בשבילה, אין שום סיבה שלא אהיה לידה" ומהרגע הזה עד סוף הטיסה הייתי כמו חתול עם חרדת נטישה, אבל בחן, ליוויתי אותה לכל מקום שאושר לי, כשהיא התיישבה לנוח ולהיות עם עצמה קצת התמקמתי לרגליה, לא מצאתי צורך לא להיות לידה, לא היה בי צורך לקצת זמן לבד, תמיד לרגליה מחבק אותן ומנשק אם מותר, והיא מדי פעם מלטפת לי את הראש, והופכת אותי למאושר באדם.
לאחר כמה שעות הם יצאו לבקר חבר שלהם, והשאירו את הנשלטים לבד בבית, עברו עליי כמה דק' של מחשבות קצת כבדות אבל אז הגיע הסמס "תתקלחו ותחכו לנו מוכנים עם מצבטי פטמות, אנחנו בדרך"
המשך יבוא...
