נכתב לפני יומיים
אין לי ממש מושג מה לכתוב ומה לומר.
יש בי משהו שרוצה לצעוק, "לא תצליחי לשבור אותי, אני חזק מזה" אבל לעולם לא ניסית לשבור אותי.
יש בי צד שכועס על זה שנפתחתי אלייך, אבל זאת הייתה המטרה
יש בי משהו שרוצה להישבר לרסיסים, אבל המחשבות המיואשות כבר לא קיימות אצלי, אני כבר לא מסוגל לומר דברים כאלה.
יש בי משהו שרוצה להתעצבן עלייך ולשאול אותך למה אני? למה לעזאזל הראית לי כזאת נכונות, כזאת נכונות שהוציאה אותי מאיזור הנוחות שלי, שעצרת את כל הבלאגן והשטויות שעשיתי, כל-כך הרבה נכונות שפתחתי את הלב וחזרתי אל המגרש האמיתי של הזוגיות, למה עשית את זה אם את עדיין תקועה עליו? למה זה מגיע לי שפתחת לי את הלב מבלי למלא את החור?
בא לי לכעוס עלייך, לצעוק עלייך אבל את גם לא אשמה, בא לי לצעוק אבל על מי?
המקום שאני נמצא בו כרגע כל-כך מבלבל את מבינה?
מצד אחד התחלתי שינוי שהוא לא היה קשור אלייך בכלל, התחלתי לצאת מהקונכייה שלי, בתחילת הדרך היית 'זאת שאני יוצא איתה' בשיא הדרך היית 'הבת זוג שלי' בשלב מסוים כבר אמרתי 'חברה שלי' וכשעמדתי מול חבורת אנשים ובפעם הראשונה בחיים שלי הודיתי שאני חושב על ילדים זאת את שהיית בראש שלי.
איך זה קרה? איך כזה קשר מהצד שלי נתקל בכזה ריק מהצד השני?
ולמה זה תמיד קורה לי? למה תמיד אני מעניק כל-כך הרבה ולא מקבל מהצד השני? למה אני מוצא את עצמי רודף אחרי כל בדל של תשומת לב ממך, ואת שמה לב אליי רק כשאני נעדר ליום שלם?
אז היית שם אבל לא היית השינוי, מה שעברתי לא היה תלוי בך אבל את היית שם, ופתאום אני מסתכל על הכל והנה הרגע לקחת את כל הכלים והחוזקות ולהתמודד, ולצאת עם זה הלאה?
אבל איך?
מלא משפטים, הבחנות, מתודות רצות לי בראש על איך להתגבר, איך לעשות, מה הדברים שאפשר אבל אין לי יכולת כרגע, המח שלי תקוע על הדברים שהיו איתך, וזה בסדר, אני תמיד אומר לאנשים לחוות גם את הכאב ואני גם נותן לעצמי.
הרגע בבוקר האחרון שלנו שביקשת חיבוק לפני שאעזוב לעבודה, והיית כל-כך יפה, וכל-כך חמודה וחיבקתי אותך בהתרגשות,
הרגע בו הכנתי לך אוריגמי קטן של שועל מחייך והחבאתי לך בתיק בתקווה שתראי בהמשך היום ויעלה לך חיוך אבל לא ידעתי שאני לא בטוח אראה אותך אחרי אותו היום.
הסטנדאפ שהתחלנו לראות מכורבלים ועצרנו כי נרדמתי עלייך.
אז יש כאב ויש רגרסיה, אני מוצא את עצמי חוזר למקומות ההם ששם פגשתי אותך אותם מקומות חשוכי משמעות ושואבי זמן, מקומות בהם האנשים לא כנים ותחמנים וזה פשוט גועל, מוצא את עצמי חושב על לעשות קצת שטויות ולהתפרק קצת.
ואני בכלל לא יודע מה אני רוצה ממך,
האם להילחם על אדם שלא בהכרח נלחם חזרה?
האם אני רוצה לפגוש אותך שוב, לעמוד מולך, להריח את הריח שלך שהתמכרתי אליו כל-כך...
מי אני עכשיו עם השינוי שחל בי, עם החיות המטורפת שלי עם המקל שהבאתי לעצמי... אבל בלעדייך?
מה עושים מפה? לאן הולכים מפה?
כרגע אני נותן לעצמי להיסחף, ברור לי שלא נשברתי לרסיסים, אלא רק כואב לי, ברור לי שזה ייגמר, אבל כרגע כואב לי, ומעצבן לי, ו....
את חסרה לי.
פאק...
