אז ראיתי אותך מתקרבת, ליבי החסיר פעימה, הודיתי לאל על מזלי הטוב שהחלטת לסגור עד הסוף את הג'קט שלך, כנראה ריחמת עליי.
נכנסת אל הרכב וראיתי את פנייך, הוכיתי תדהמה, הקושי התחיל, את כל-כך יפה... והאינסטיקנט הראשוני הוא לחבק אותך, ואז ההיגיון נכנס לפעולה, ונזכרתי במצב שלנו.
פתחת בדיחה כהרגלך בניסיון להקל על מצבים קשים.
אמרת "אני מצטערת" והדמעות שלי החלו לעלות, אולי התחלתי לקלוט שזה באמת קורה.
שתקנו המון, ודיברנו המון, העזתי לומר לך דברים ששמרתי בפנים, אמרתי לך את האמת, אמרתי לך שבאמת נפגעתי, שבאמת האמנתי לך ולעצמי שזה זה.
זה לא קורה לי בדרך כלל, זה לא קרה לי כבר שנים ארוכות, ופתחתי את הלב באמת, שאלתי אותך אם אי פעם הרגשת כלפיי משהו ואמרת בכנות שאת לא בטוחה, אבל את יודעת שזה לא הגיע למקום גבוה, התחלתי לבכות, הכאב היה קשה מנשוא, ניסיתי שלא, אבל זה יצא.
עברו לי המון מחבשבות בראש על כל הדברים שעשינו ולא סיימנו, על מה יהיה מעכשיו, על הבדידות הגדולה שמחכה לי בבית...
ביקשת לחבק אותי וכשהיד שלך הונחה עליי הרגשתי שאני נשרף, הייתה לי מודעות כל-כך גדולה ליד שלך שעליי, מודעות על זה שזאת הפעם האחרונה, רכנת אליי לחיבוק והתחבקנו, הריח שלך מילא את אפי, הגוף שלך היה בין ידי שוב וזה היה יותר מדי, הרגשתי את גופי מתפורר לרסיסים ורציתי שקט... רציתי להיות לבד, אבל לא רציתי שזה ייגמר.
התחלתי לרעוד כשאת בידיים שלי והדמעות לא הפסיקו לזלוג, כשחשבתי על המפגש הזה פחדתי כל-כך מהרגע שנתחבק כי ידעתי כמה זה יהיה קשה, כל-כך קשה היה לי לדעת שזה החיבוק האחרון.
אז נאמרו עוד דברים, הצטערת שוב, אני אמרתי את הדברים שלי שוב.
ויצאת....
נשארתי לבד, והתפרקתי לגמרי...
נסעתי בבכי, נרגע אבל מתפרץ מדי פעם "זה לא הוגן" "באמת התאהבתי בה" והרבה פעמים "אווווף" לא רציתי לזוז, רציתי להישאר במקום, אבל הגעתי הביתה.
נתתי לכאב את המקום שלו, ידעתי שעכשיו מתחיל התהליך הקשה ביותר...
ההחלמה,
למצוא את עצמי בלעדייך,
לראות מי אני אחרי השינוי בלעדייך...
אז עוד יום יומיים אני נותן לעצמי לכעוס ולכאוב, ואחזור למחוזות החיות שלי...