אודה ואתוודה, מעט מאוד גברים מושכים אותי. אני צריכה את השילוב הזה של הגבריות השקטה, של הפיזיות, הנוכחות של הגבר הזה שיודע שהוא סלע מולי, על מנת לשחרר את התחושות שגורמות לי להמריא.
הנוכחות שמצד אחד אומרת "אני פה בשבילך ולמענך ואף אחד לא יתקרב אלייך כשאני לצידך" ומצד שני לוחשת "תכאיבי לי, תפרקי אותי, תשברי אותי ותרכיבי אותי מחדש, אני שלך". היכולת, או בעצם הכישרון, להיות מספיק חזק בשביל לגונן עליי ומספיק חזק בשביל להתמסר לי כמו שאני אוהבת. נדיר אך קיים.
בשלב מסוים, במהלך אינטראקציה עם כזה גבר, אני מפסיקה לחשוב ואינני אומרת כמעט דבר. אין לי צורך יותר לברור את מחשבותיי, כי אני שלווה וממוקדת. אני לא צריכה לחשוב מה אעשה לו או איפה אכאיב ובאיזו רמה, אלא פשוט מתפעלת אותו כך שאהנה ממנו. הוא נמצא בשבילי, מתחתיי, לידי, כנגדי. הידיעה שהוא נכנע לי ונותן לי את עצמו היא חצי מהחווייה.
נדיר שאני מרימה את קולי, ואני דואגת לעשות עבודת הכנה עם האובייקט כך שהוא כבר לא יכול לחכות עד שנתחבר. עד עכשיו זה קרה עם מספר חד ספרתי של גברים. גברים חזקים ודומיננטיים שהופכים לכלי בידיי, אך עדיין נוכחים. גברים שמשקיעים את עצמם בי, במקום הכי אגואיסטי שלי, שבו לא מעניין אותי מה אתה רוצה אלא אם זה מתחבר להנאה שלי. וההנאה שלי היא ההנאה שלך.
זה כמעט ולא קורה כי כמעט ואין רגש מצידי. אני קמצנית בתחום הרגש. להוציא ממני מחמאה זה לחצוב בסלע. מה שהופך את נתינת המחמאה למתנה נדירה המוערכת על ידי מקבליה.
גם עכשיו אני כותבת ממקום אנוכי, ממקום שאם היה אפשר, הייתי מפרקת אותו ומשתמשת בו ועוברת על הגוף שלו כמו על חפץ אהוב, לא מפספסת דבר. מוציאה את המירב מהמצב וכ"כ נהנית מזה.
טוב.
ממחר תיזה בלבד.
המשחקים יחכו חודש...
