עד עכשיו הכתיבה שלי התמצתה בטקסטים קצרים, במענה לשאלות. השאלות נתנו לי מקום וזמן לחשוב ולנסח את אותי, במקום הזה. עם המלחמות הפנימיות, עם החוויות הטובות יותר והטובות פחות. עם הלקחים, השיעורים, הקצוות, העוצמות המטורפות, האהבות האין סופיות, הזיונים הקיצוניים, החום, הקור, הרוע המזוקק, הנדיבות האין סופית, הטרנספורמציה, ועוד, ועוד.
לא יכולה לראותם אותם בחוץ, נקראים על ידי "כולם" מספרים מי אני, הלא מושלמת, השוגה, הפגיעה, הפנטזיונרית. חשיפה איומה, מפחידה, מביכה נורא.
מעכשיו אנסה לכתוב קצת או יותר, להעלות על הכתב את מי שאני כאן, להתנסח מול עצמי, להבהיר לי את הדברים שמרכיבים בי את העולם הזה. ואנסה שלא להלחץ מהידיעה שהמילים שלי, המשפטים והמחשבות - חשופים.
למה? כי אולי זו דרך להשתפשף, ללמוד, לחדד את הכישורים ואולי גם לפתח רעיונות, וגם כי הוא ביקש. וזה שימח אותי.