מה שתגיד

חוזרת לצללים.

ותודה לאורחים שביקרו - לאלו שקראו, לאלו שהשאירו סימן, ולאלו שהגיבו במילים.

השפתיים שלך נושקות למיצחי פעם אחרונה והדלת נסגרת אחרי גבך. לרגע ארוך אני רק מביטה בדלת הסגורה, הגעגוע מתחיל לנשוך את הלב.

אני רוצה לזחול למיטה שלי, להסניף את הריח שהותרת על הכריות ובסדינים, להתכרבל בתוך שמיכת הפוך הרכה, לעצום עיניים ולשחזר את השעות איתך, את המגע, את המבט, את הכאב, העונג, הפורקן, החיוכים שאתה מגניב, בין לבין, נראה פתאום שובב ומתוק כל כך, שלרגע אני שוכחת כמה אתה עוצמתי ולוקח ולא מרפה עד שאני מתרסקת בין ידיך. תמיד בין ידיך.

אבל אי אפשר.

כי זו לא המיטה שלי, ואין זמן לעיבוד ואני צריכה להתאסף, להתקלח, להתבשם, ללבוש את מסכת היום-יום החסודה, ולהמשיך למקום אחר בו צריכה לתפקד עוד שעות רבות ברמת ריכוז מטורפת, כאילו לא איבדתי את עצמי בתוכך.

נוהגת חזרה. משקפי השמש מגנות עלי מעט מהאור המסנוור. מרגישה את עקבות המגע שלך וחייבת להתרכז בכביש במקום במסרים ששולח לי העור החבול, מנסה להשתלט על התודעה, ואני כל כך רוצה להכנע. אי אפשר, לא עכשיו, מעבירה תחנות בתזזית עד שמוצאת צלילים חזקים, לחנים שמזהה ויכולה לשיר את המילים, להסחת הדעת. החריקות שמצליחה להפיק מהגרון הצרוד שלי מזכירות לי את הנביחות הצרודות, את המבט הבוחן, המשתק שלך, את הבכי הגדול.

מפסיקה להילחם. הראש שלי חזר אחורה, אני על טייס אוטומטי, מזל ש-waze יודע את הדרך. מפחיתה את הלחיצה של הרגל על הגז, מתרכזת בשמירה על מקומי ומרחק ראוי מהרכב שלפני, ומרשה לחלק מהתודעה לחשוב עלינו, לתהות על הדבר הזה שמחזיק אותי קשורה דוקא אליך.

החזרה לתפקוד קשה לי, אבל אני לא מרשה לעצמי זמן עיבוד נוסף, שוקעת בדרישות המציאות. הבזקי חלום הבוקר מהבהבים ברקע, מחייכים אותי פנימה, ממתינים להתפנות המוח להתרכז בהם.

והחיים מתערבים לי בהעדפות, דוחפים את הזמן שלנו לצד, לאחור, לא מאפשרים לי לשקוע לחלומות עליך, על מי שאני כשאני אחוזה על ידך.

עד היום. ביליתי את שעות בין ערביים מכורבלת בפוך, נושמת לתוכי את הריח שלך מתאי הזכרון שם הוא נשמר נעול בימים האחרונים. משחזרת את התחושות שעוררת בי, את הצריבות בעור, את הנשיכות, את הסטירות, את הידיים שלך אוספות את השיער בכוח, הרחק מהפנים, נוטל ממני כל מחבוא מעיניך החודרות, מפשיטות ממני כל שריד של יהירות מזויפת.

לא, אני לא מצטיינת, הקרבות הפנימיים, ההתפתלות הפיסית, המאבקים שלי בי ובך עדיין נמשכים. ומשום מה יש לי הרגשה שהם לא עומדים להיפסק בקרוב, כי בכל פעם שאתה מכניע בי חלקה חדשה, ואני חושבת שזהו, יותר מזה אין, שלקחת הכל, שכולי שלך, שאין יותר, שכנועה מזה לא אצליח להיות, אתה מוצא את המקום הבא שמעז לזקוף קומה מולך. ובשקט העיקש והיסודי שלך, מפרק את ההתנגדות שמפריעה לך לקחת את כל מה ששלך.

אני לומדת שאני יכולה לקחת אויר עמוק ולהפסיק לנסות לצפות את הצעד הבא שלך. כי אין לי סיכוי, הראש שלך כל כך אחר משלי, שאני רק מתבלבלת מלנסות לצפות מה שמגיע.

ואיתך זה תמיד יהיה כך.

ההתקררות לקחה לי את הקול. אין צליל, גם לא חריקה, מתסכל בטירוף. אני לא קשקשנית גדולה רוב הזמן, אבל חוסר יכולת לקיים תקשורת בסיסית, מינימאלית? עסק מסובך ומרגיז.

ובכל זאת כל מה שאני זוכרת זה השקט שאתה אוהב כשמרעיד אותי בתשוקה וכאב בין ידיך.

היית נהנה ממני עכשיו, צורחת בדממה, נוהמת בלי קול, נאנקת בנשימה שקטה, מתפרקת בעונג רועד בלי צליל כל שהוא.

אולי זו תהיה הדרך שלי לתת לך אותי בשקט, לוותר על הקול לגמרי.

רק בעיה אחת, קטנה, איך אענה בקול, כשתשאל אותי את אותן שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן במילים? אלו, שאני מהנהנת אליך בשפתיים חשוקות או מניעה ראש בשלילה חצויה - זו שרוצה להגיד כן, ומפחדת ממשמעות הכן. השאלות האלו שאתה מתעקש שאענה עליהן בקול, במילים ברורות, במשפטים שלמים, בהכרה ובהבנה מלאה.

דילמה.

הוא אשף. יש לו כשרון בלתי הוגן בעליל להוליך אותי בדיוק לאן שרוצה שאגיע, ושאחשוב שזה בא ממני.

ריקוד מתוחכם של התקדמות ונסיגה, לא בקו ישר, טיפה לימין, או לשמאל, אף פעם לא באותו סדר, לפעמים ההתקדמות מהירה והנסיגה איטית, ולפעמים הנסיגה מרגישה כאילו חזרתי לקו ההתחלה שוב. אבל זה לא כך, בכלל, כי כשמתקדמת שוב מגלה שפוסעת בנתיב ראשוני לחלוטין.

כשעולה במעלה שביל חדש שהציב בפני חושבת שהטיפוס דומה למאמצי המטפסים על פסגות האלפים. כשמגיעה לקצה מגלה שזה כלום, שעוד כל כך רחוקה מהפסגה הנשקפת מרחוק, זו שמייעד לי, ושהתהום ביני לבין אותה פסגה עמוקה ומפחידה - וכן אני יודעת שצריכה להושיט רגל קדימה, לפסוע אל האויר הממתין ולצנוח לתחתית, בלי היסוס, כי זו הדרך אליו. הוא מביט בי, ממתין להתקדמות בידיעה שהצעד הזה יבוא ממני, הגם שהוא טווה את המסלול אל מוחי, מעורר בי תשוקות חבויות, מפורר מחסומים דימיוניים ואמיתיים, ומוחק גבולות מלאכותיים שציירתי בדימיוני.

הנפילה לתחתית כמו אליס במנהרת הארנב, לא נגמרת באסון - הוא שומר עלי, וככשמגיעה למטה, מגלה שוב את המסלול המסתחרר, ממתין לי, מוליך אותי, על גחוני, אל מקומי, לרגליו.

שם, אני נחה, עד לטיפוס אל הפסגה הבאה, ההיא שראיתי קודם. היא לא נעלמת, היא ממתינה בראשי, כי הוא הראה לי אותה, מייצר את המבט וההתכוונות.

כבר יומיים שמצוננת אימים, עם כל מופע הפירוטכניקה המתוחכם - האף הסתום, הקול הצרוד, השיעולים, הנזלת, העיטושים, האיכס הכללי.

אוף...

שונאת את זה! 

שתדעו לכם.

יש לי פינה, קטנה.

אין שם חיבור של קירות שנותנים מסגרת, או משענת, או תחום מוגדר.

ובכל זאת זו פינה, הפינה שלי.

המצאתי אותה, אליה אני מתכנסת כשאתה במקום אחר.

מסתובבת על מקומי פעמיים או שלוש, מסדרת את הבליטות בשמיכה הישנה, מנמיכה את הרגליים האחוריות קודם, הבטן ממשיכה את התנועה, נצמדת למצע הרך, משלבת רגליים קדמיות זו על זו, מניחה סנטר עליהן, הזנב מכשכש בתנועות קטנות, איטיות עד שנעצר לגמרי, מתעגל סביב הרגלים האחוריות.

מדי פעם פוקחת עיניים, תולה בך מבט מתחנן, מקווה שתסיט מבטך אלי, תראה שמנסה ללכוד את שימת לבך בלי לעשות רעש, בלי לזוז יותר מדי, שלא תופרע שלא מרצונך.

אתה לא צריך לקשור אותי, לכלוא אותי בכלוב או מלונה. שום שרשרת או קולר לא יעשו את העבודה יותר טוב מהלב שלי, שקשר את עצמו לרגליך, וריתק אותי לפינה. 

יש לך יכולת לקחת אותי הכי נמוך שאי פעם הרגשתי - כמו ילדה שכשלה כי הראש שלה עסוק בפרפרים, ולא רואה את שלפניה.

אני יודעת, אפשר לצחוק מעבר למסך, ולשחק את המשחק בכאילו - אין בי משחק ואני לא כאילו. אתה מוריד אותי למטה, ואני שם, מורכנת, עצובה, מרגישה כל מילה, כל אות, סוטרות על פני בכח, את האכזבה שלך, את העליבות והכשלון שלי. אני יודעת איך היד שלך מרגישה על הלחי הבוערת שלי, אני מכירה את המבט הירוק שלך שהופך לסכינים דוקרות, ואת הכאב הפנימי שפועם מאחורי עיני כשאתה נזקק למקם אותי שוב כי יצאתי למסע ושכחתי מי אני.

הכאב שאתה שואב ממני בהנאה ובתשוקה, והכאב שנוחת עלי כשאתה מאוכזב, לא דומים. אין לי יכולת להתמודד עם הכאב הקשה והצורב הזה, שאין בו תשוקה או חום או הנאה, הוא קשה ומר וקר. אתה מרוחק ומרחיק, מצליף במילים איומות, משקפות מציאות קשה, מדגים לי כמה לא יכולה לנשום כשלא מוקפת בחיבוק האינסופי שלך.

אתה לא עושה את זה הרבה, וכשזה קורה, זה מהלך עלי אימה. זקוקה לשימת הלב הזו שלך שלא מאפשרת ויתור או מעניקה הנחות, ומפחדת ממנה באותה מידה. יודעת שבלי הסטירה הממקמת, זו שמזכירה לי את מקומי, את תפקידי ומי אני עבורך, אהיה אבודה. חרדה ממנה ומבקשת אותה. מתאמצת שלא ל"זכות" בה, ומחכה לה בהכנעה. כי כשהיא מצטלטלת באזני, אני נעלמת ונותרת רק הכלבה המאולפת. זו שכל מה שמותר לה הוא לזחול ליד רגליך ולהרכין ראש בהמתנה דמומה לזמן שבו תהיה ראויה לשמש אותך.

קל לכתוב? לא, ממש לא. בעיניים לחות מדמעות כלואות, בראש מורכן, בגרון חנוק - מבקשת סליחתך, יודעת שאתה צודק, יודעת שצריכה ללמוד, יודעת שרק כשאצליח לספק את רצונך, בדיוק, אוכל לנשום לעומק הריאות ולחייך אליך אותי.

וכשאתה מחבק, הבפנים שלי מחייך, העיניים מתרככות, מזדקפת בראש מורכן לרגליך - העולם כולו נעלם ויש רק אותך.

כן הוא שלי, ולא הוא לגמרי לא שלי.

שאני שלו, זה ברור. שייכת לו, בצורה הכי ברורה ומוחלטת. אין דבר בחיי שלא מעורב בו, מלווה, מחליט איך ומה ומתי. נמצאת תחת הבוהן שלו, והוא לוחץ או מלטף כראות עיניו. הוא לוקח מה שמתחשק לו, ממקם אותי בדיוק היכן שרוצה באותה דקה. הרגיל אותי לחיות כשידו בסבך התלתלים, אוחזת בשיער בשורשים, מכוונת בכל רגע של עירנות.

ובדיוק כשאני חושבת שכבר הגיע הכי עמוק שניתן ושזהו, יותר קשה מזה, לא יכול להיות, הוא מעביר הילוך, ומראה לי שיש עוד קושי, וכאב וחיבוק ודבק. ושמה שאני חושבת כקצה גבול היכולת הוא רק צעד נוסף במסע אליו אלי.

כן אני שייכת לו. נוהגים להגיד פה רכוש - אז כן, רכושו, עד כמה שזה ניתן ליישום בחיים האלו. ואני יודעת שעוד אגלה בהמשך שיש לו דרכים נוספות להשתמש ברכוש שלו להנאתו, לסיפוק תשוקותיו, ובכך לתת לי מקום שבו אני שלמה.

אז כן, הוא שלי, במובן שהוא הבעלים של ליבי ונפשי וגופי. הוא הבעלים שלי.

והוא לגמרי לא שלי, אני לא הבעלים שלו, הוא לא הרכוש שלי ולא נתון למרותי. זו לא מערכת הדדית, שבה אני נותנת משהו כי הוא נותן משהו אחר בתמורה.

הוא לוקח מתי ומה שמתאים לו. זה, שזה גורם לי אושר, נותן טעם לחיים, מלטף את הנשמה, זה סוג של נס קטן.

ואלו הם שני צידיו של המטבע - הצורך שלו לקחת, והצורך שלי שיקח. לא לתת אלא שיקח.

אני לא נותנת, אני נתונה.

החלון, שהיה מקור לסבל מזוקק מורכב מאויר מהביל וקרינה מעוורת, מלטף אותי עכשיו.

אויר קר, ממש קר, נשפך על העור הלח ממקלחת הבוקר, ואור אפור ורך מאיר את החדר.

לא מדליקה אור - נעים לי כך, באפור השקט הזה - צוננת, שלווה, רכה, מהורהרת.

עוצמת עיניים וחושבת על המקום שלי, כן יש לי מקום משלי, לשם אני שייכת, שם אתה מרשה לי רק להיות אני.

ואני הולכת לשם בהכנעה, בראש מורכן, בציפייה, בגעגוע ורעב, בריגוש גדול.

זוחלת על גחוני, מתחננת שתקח אותי לשם, שתלמד את הדרך, שתפשיט ממני את שריון המגננות ומסכות השקרים, כדי שאוכל להכנס, לעבור בפתח הצר, נקייה ועירומה - נכונה למקום שלי, נתונה בידיך.

השקט הזה, של אחרי סערה.

והיתה סערה, אפילו שהסערות שלך עלי, שקטות.

גם כשהכאב עצום ואני רועדת כולי בנסיון לנשום, אתה שקט.

מלטף, לוחש שאלות רכות באזני הבוערות, מנחה בקול שלו, שמתגבר רק כשאני בורחת אל השתיקה, לא עונה במילים אלא מהנהנת בלי צליל - דורש את הקול שלי מודע, ברור והחלטי.

וזה יותר קשה מהכל, כמעט. כי אני רוצה לשתוק. לא להסכים, לא להודות שנכון ככה. לנשום בשקט אל מי שאני בין ידיך. לשחרר לחלל רק את צלילי הכאב העמומים, החנוקים, את אנחות העונג, את הנשימות המהירות של גוף על סף התפוצצות. בלי מילים שדורשות תודעה עירנית, מח מנסח והפקת צלילים קוהרנטיים.

כי שם אין דבר שקוהרנטי בי.

ורק בשקט שאחרי מותר לי להעלם אל הכלום הזה, אל השקט המדהים שאופף אותי, אל השלווה שניטעת בי ומלטפת מבפנים, כשאני מלטפת את אותות הסערה מבחוץ.