כן הוא שלי, ולא הוא לגמרי לא שלי.
שאני שלו, זה ברור. שייכת לו, בצורה הכי ברורה ומוחלטת. אין דבר בחיי שלא מעורב בו, מלווה, מחליט איך ומה ומתי. נמצאת תחת הבוהן שלו, והוא לוחץ או מלטף כראות עיניו. הוא לוקח מה שמתחשק לו, ממקם אותי בדיוק היכן שרוצה באותה דקה. הרגיל אותי לחיות כשידו בסבך התלתלים, אוחזת בשיער בשורשים, מכוונת בכל רגע של עירנות.
ובדיוק כשאני חושבת שכבר הגיע הכי עמוק שניתן ושזהו, יותר קשה מזה, לא יכול להיות, הוא מעביר הילוך, ומראה לי שיש עוד קושי, וכאב וחיבוק ודבק. ושמה שאני חושבת כקצה גבול היכולת הוא רק צעד נוסף במסע אליו אלי.
כן אני שייכת לו. נוהגים להגיד פה רכוש - אז כן, רכושו, עד כמה שזה ניתן ליישום בחיים האלו. ואני יודעת שעוד אגלה בהמשך שיש לו דרכים נוספות להשתמש ברכוש שלו להנאתו, לסיפוק תשוקותיו, ובכך לתת לי מקום שבו אני שלמה.
אז כן, הוא שלי, במובן שהוא הבעלים של ליבי ונפשי וגופי. הוא הבעלים שלי.
והוא לגמרי לא שלי, אני לא הבעלים שלו, הוא לא הרכוש שלי ולא נתון למרותי. זו לא מערכת הדדית, שבה אני נותנת משהו כי הוא נותן משהו אחר בתמורה.
הוא לוקח מתי ומה שמתאים לו. זה, שזה גורם לי אושר, נותן טעם לחיים, מלטף את הנשמה, זה סוג של נס קטן.
ואלו הם שני צידיו של המטבע - הצורך שלו לקחת, והצורך שלי שיקח. לא לתת אלא שיקח.
אני לא נותנת, אני נתונה.
