יש לך יכולת לקחת אותי הכי נמוך שאי פעם הרגשתי - כמו ילדה שכשלה כי הראש שלה עסוק בפרפרים, ולא רואה את שלפניה.
אני יודעת, אפשר לצחוק מעבר למסך, ולשחק את המשחק בכאילו - אין בי משחק ואני לא כאילו. אתה מוריד אותי למטה, ואני שם, מורכנת, עצובה, מרגישה כל מילה, כל אות, סוטרות על פני בכח, את האכזבה שלך, את העליבות והכשלון שלי. אני יודעת איך היד שלך מרגישה על הלחי הבוערת שלי, אני מכירה את המבט הירוק שלך שהופך לסכינים דוקרות, ואת הכאב הפנימי שפועם מאחורי עיני כשאתה נזקק למקם אותי שוב כי יצאתי למסע ושכחתי מי אני.
הכאב שאתה שואב ממני בהנאה ובתשוקה, והכאב שנוחת עלי כשאתה מאוכזב, לא דומים. אין לי יכולת להתמודד עם הכאב הקשה והצורב הזה, שאין בו תשוקה או חום או הנאה, הוא קשה ומר וקר. אתה מרוחק ומרחיק, מצליף במילים איומות, משקפות מציאות קשה, מדגים לי כמה לא יכולה לנשום כשלא מוקפת בחיבוק האינסופי שלך.
אתה לא עושה את זה הרבה, וכשזה קורה, זה מהלך עלי אימה. זקוקה לשימת הלב הזו שלך שלא מאפשרת ויתור או מעניקה הנחות, ומפחדת ממנה באותה מידה. יודעת שבלי הסטירה הממקמת, זו שמזכירה לי את מקומי, את תפקידי ומי אני עבורך, אהיה אבודה. חרדה ממנה ומבקשת אותה. מתאמצת שלא ל"זכות" בה, ומחכה לה בהכנעה. כי כשהיא מצטלטלת באזני, אני נעלמת ונותרת רק הכלבה המאולפת. זו שכל מה שמותר לה הוא לזחול ליד רגליך ולהרכין ראש בהמתנה דמומה לזמן שבו תהיה ראויה לשמש אותך.
קל לכתוב? לא, ממש לא. בעיניים לחות מדמעות כלואות, בראש מורכן, בגרון חנוק - מבקשת סליחתך, יודעת שאתה צודק, יודעת שצריכה ללמוד, יודעת שרק כשאצליח לספק את רצונך, בדיוק, אוכל לנשום לעומק הריאות ולחייך אליך אותי.
וכשאתה מחבק, הבפנים שלי מחייך, העיניים מתרככות, מזדקפת בראש מורכן לרגליך - העולם כולו נעלם ויש רק אותך.
