מה שתגיד

יש לי פינה, קטנה.

אין שם חיבור של קירות שנותנים מסגרת, או משענת, או תחום מוגדר.

ובכל זאת זו פינה, הפינה שלי.

המצאתי אותה, אליה אני מתכנסת כשאתה במקום אחר.

מסתובבת על מקומי פעמיים או שלוש, מסדרת את הבליטות בשמיכה הישנה, מנמיכה את הרגליים האחוריות קודם, הבטן ממשיכה את התנועה, נצמדת למצע הרך, משלבת רגליים קדמיות זו על זו, מניחה סנטר עליהן, הזנב מכשכש בתנועות קטנות, איטיות עד שנעצר לגמרי, מתעגל סביב הרגלים האחוריות.

מדי פעם פוקחת עיניים, תולה בך מבט מתחנן, מקווה שתסיט מבטך אלי, תראה שמנסה ללכוד את שימת לבך בלי לעשות רעש, בלי לזוז יותר מדי, שלא תופרע שלא מרצונך.

אתה לא צריך לקשור אותי, לכלוא אותי בכלוב או מלונה. שום שרשרת או קולר לא יעשו את העבודה יותר טוב מהלב שלי, שקשר את עצמו לרגליך, וריתק אותי לפינה.