השפתיים שלך נושקות למיצחי פעם אחרונה והדלת נסגרת אחרי גבך. לרגע ארוך אני רק מביטה בדלת הסגורה, הגעגוע מתחיל לנשוך את הלב.
אני רוצה לזחול למיטה שלי, להסניף את הריח שהותרת על הכריות ובסדינים, להתכרבל בתוך שמיכת הפוך הרכה, לעצום עיניים ולשחזר את השעות איתך, את המגע, את המבט, את הכאב, העונג, הפורקן, החיוכים שאתה מגניב, בין לבין, נראה פתאום שובב ומתוק כל כך, שלרגע אני שוכחת כמה אתה עוצמתי ולוקח ולא מרפה עד שאני מתרסקת בין ידיך. תמיד בין ידיך.
אבל אי אפשר.
כי זו לא המיטה שלי, ואין זמן לעיבוד ואני צריכה להתאסף, להתקלח, להתבשם, ללבוש את מסכת היום-יום החסודה, ולהמשיך למקום אחר בו צריכה לתפקד עוד שעות רבות ברמת ריכוז מטורפת, כאילו לא איבדתי את עצמי בתוכך.
נוהגת חזרה. משקפי השמש מגנות עלי מעט מהאור המסנוור. מרגישה את עקבות המגע שלך וחייבת להתרכז בכביש במקום במסרים ששולח לי העור החבול, מנסה להשתלט על התודעה, ואני כל כך רוצה להכנע. אי אפשר, לא עכשיו, מעבירה תחנות בתזזית עד שמוצאת צלילים חזקים, לחנים שמזהה ויכולה לשיר את המילים, להסחת הדעת. החריקות שמצליחה להפיק מהגרון הצרוד שלי מזכירות לי את הנביחות הצרודות, את המבט הבוחן, המשתק שלך, את הבכי הגדול.
מפסיקה להילחם. הראש שלי חזר אחורה, אני על טייס אוטומטי, מזל ש-waze יודע את הדרך. מפחיתה את הלחיצה של הרגל על הגז, מתרכזת בשמירה על מקומי ומרחק ראוי מהרכב שלפני, ומרשה לחלק מהתודעה לחשוב עלינו, לתהות על הדבר הזה שמחזיק אותי קשורה דוקא אליך.
החזרה לתפקוד קשה לי, אבל אני לא מרשה לעצמי זמן עיבוד נוסף, שוקעת בדרישות המציאות. הבזקי חלום הבוקר מהבהבים ברקע, מחייכים אותי פנימה, ממתינים להתפנות המוח להתרכז בהם.
והחיים מתערבים לי בהעדפות, דוחפים את הזמן שלנו לצד, לאחור, לא מאפשרים לי לשקוע לחלומות עליך, על מי שאני כשאני אחוזה על ידך.
עד היום. ביליתי את שעות בין ערביים מכורבלת בפוך, נושמת לתוכי את הריח שלך מתאי הזכרון שם הוא נשמר נעול בימים האחרונים. משחזרת את התחושות שעוררת בי, את הצריבות בעור, את הנשיכות, את הסטירות, את הידיים שלך אוספות את השיער בכוח, הרחק מהפנים, נוטל ממני כל מחבוא מעיניך החודרות, מפשיטות ממני כל שריד של יהירות מזויפת.
לא, אני לא מצטיינת, הקרבות הפנימיים, ההתפתלות הפיסית, המאבקים שלי בי ובך עדיין נמשכים. ומשום מה יש לי הרגשה שהם לא עומדים להיפסק בקרוב, כי בכל פעם שאתה מכניע בי חלקה חדשה, ואני חושבת שזהו, יותר מזה אין, שלקחת הכל, שכולי שלך, שאין יותר, שכנועה מזה לא אצליח להיות, אתה מוצא את המקום הבא שמעז לזקוף קומה מולך. ובשקט העיקש והיסודי שלך, מפרק את ההתנגדות שמפריעה לך לקחת את כל מה ששלך.
אני לומדת שאני יכולה לקחת אויר עמוק ולהפסיק לנסות לצפות את הצעד הבא שלך. כי אין לי סיכוי, הראש שלך כל כך אחר משלי, שאני רק מתבלבלת מלנסות לצפות מה שמגיע.
ואיתך זה תמיד יהיה כך.