מה שתגיד

ההתקררות לקחה לי את הקול. אין צליל, גם לא חריקה, מתסכל בטירוף. אני לא קשקשנית גדולה רוב הזמן, אבל חוסר יכולת לקיים תקשורת בסיסית, מינימאלית? עסק מסובך ומרגיז.

ובכל זאת כל מה שאני זוכרת זה השקט שאתה אוהב כשמרעיד אותי בתשוקה וכאב בין ידיך.

היית נהנה ממני עכשיו, צורחת בדממה, נוהמת בלי קול, נאנקת בנשימה שקטה, מתפרקת בעונג רועד בלי צליל כל שהוא.

אולי זו תהיה הדרך שלי לתת לך אותי בשקט, לוותר על הקול לגמרי.

רק בעיה אחת, קטנה, איך אענה בקול, כשתשאל אותי את אותן שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן במילים? אלו, שאני מהנהנת אליך בשפתיים חשוקות או מניעה ראש בשלילה חצויה - זו שרוצה להגיד כן, ומפחדת ממשמעות הכן. השאלות האלו שאתה מתעקש שאענה עליהן בקול, במילים ברורות, במשפטים שלמים, בהכרה ובהבנה מלאה.

דילמה.