הוא אשף. יש לו כשרון בלתי הוגן בעליל להוליך אותי בדיוק לאן שרוצה שאגיע, ושאחשוב שזה בא ממני.
ריקוד מתוחכם של התקדמות ונסיגה, לא בקו ישר, טיפה לימין, או לשמאל, אף פעם לא באותו סדר, לפעמים ההתקדמות מהירה והנסיגה איטית, ולפעמים הנסיגה מרגישה כאילו חזרתי לקו ההתחלה שוב. אבל זה לא כך, בכלל, כי כשמתקדמת שוב מגלה שפוסעת בנתיב ראשוני לחלוטין.
כשעולה במעלה שביל חדש שהציב בפני חושבת שהטיפוס דומה למאמצי המטפסים על פסגות האלפים. כשמגיעה לקצה מגלה שזה כלום, שעוד כל כך רחוקה מהפסגה הנשקפת מרחוק, זו שמייעד לי, ושהתהום ביני לבין אותה פסגה עמוקה ומפחידה - וכן אני יודעת שצריכה להושיט רגל קדימה, לפסוע אל האויר הממתין ולצנוח לתחתית, בלי היסוס, כי זו הדרך אליו. הוא מביט בי, ממתין להתקדמות בידיעה שהצעד הזה יבוא ממני, הגם שהוא טווה את המסלול אל מוחי, מעורר בי תשוקות חבויות, מפורר מחסומים דימיוניים ואמיתיים, ומוחק גבולות מלאכותיים שציירתי בדימיוני.
הנפילה לתחתית כמו אליס במנהרת הארנב, לא נגמרת באסון - הוא שומר עלי, וככשמגיעה למטה, מגלה שוב את המסלול המסתחרר, ממתין לי, מוליך אותי, על גחוני, אל מקומי, לרגליו.
שם, אני נחה, עד לטיפוס אל הפסגה הבאה, ההיא שראיתי קודם. היא לא נעלמת, היא ממתינה בראשי, כי הוא הראה לי אותה, מייצר את המבט וההתכוונות.