לפני 12 שנים. 20 באוקטובר 2012 בשעה 7:37
השקט הזה, של אחרי סערה.
והיתה סערה, אפילו שהסערות שלך עלי, שקטות.
גם כשהכאב עצום ואני רועדת כולי בנסיון לנשום, אתה שקט.
מלטף, לוחש שאלות רכות באזני הבוערות, מנחה בקול שלו, שמתגבר רק כשאני בורחת אל השתיקה, לא עונה במילים אלא מהנהנת בלי צליל - דורש את הקול שלי מודע, ברור והחלטי.
וזה יותר קשה מהכל, כמעט. כי אני רוצה לשתוק. לא להסכים, לא להודות שנכון ככה. לנשום בשקט אל מי שאני בין ידיך. לשחרר לחלל רק את צלילי הכאב העמומים, החנוקים, את אנחות העונג, את הנשימות המהירות של גוף על סף התפוצצות. בלי מילים שדורשות תודעה עירנית, מח מנסח והפקת צלילים קוהרנטיים.
כי שם אין דבר שקוהרנטי בי.
ורק בשקט שאחרי מותר לי להעלם אל הכלום הזה, אל השקט המדהים שאופף אותי, אל השלווה שניטעת בי ומלטפת מבפנים, כשאני מלטפת את אותות הסערה מבחוץ.
