מה שתגיד

הלילה עצמתי עיניים אל תוך נסיונות ניסוח התחננות.

לאנגלים יותר קל. אלו, עם הממלכה, הפיאודליות, האצולה, שלא לשכוח את הכס המלכותי, פיתחו אוצר מילים שמאפשר הרבה יותר אפשרויות בחירה, מגוון מילים בעלות כוונה דומה בניואנסים קלים, שמאפשרים לנסח כל כך הרבה צורות של בקשות ותחנונים ופטיציות נוגעות ללב, מגוון רב של התחננויות יצירתיות שיאפשרו לנתין העלוב לבקש על חייו:

beg, crave, beseech, implore, intreat, importune, request, appeal, petition, apply, address, approach, ask, seek 

והמון מטבעות לשון ומבנים לשוניים מוכנים, שאפשר לשתול את בהם המילים האלו במקומות הנכונים, בלי להשמע עילג.

ואני, אין לי אוצר מילים להגיד את זה ביצירתיות, בלי לחזור על המילה מתחננת שוב ושוב ושוב. לא יודעת איך לנסח משפטים שישקפו את הפנים, שישכנעו בכנות ההתכוונות, בעומק ההזדקקות - אין הרבה מילות בקשה ותחינה בעברית שלי.

ולא כי אין בי תחנונים. כולי תחינה. עד אחרון תאי הגוף, עד השבריר הקטנטן ביותר של התודעה ושל התת מודע, עד המולקולה הזעירה ביותר של הנשימה.

לא בקשה - רק תחינה.

זה מתחיל מבפנים, מכיווץ לא רצוני של הרחם, שמושך אליו את כל האגן, כמעט מקפל אותי לשניים, מטפס מהישבן המכונס במעלה הגב התחתון, אל עמוד השדרה, מצמרר את השכמות, מעגל את הכתפיים, מרכין את הצוואר, ומטה מעט את הראש אל הכתף הימנית במבוכה - הזדקקות נוזלית זורמת בי, ממיסה את עצמות השלד לג'ל, ממירה עוצמה ברעב מכלה.

נשימות קטנות וזהירות, זה מה שהגעגוע אליך מאפשר לי.

צריכה ללמוד שהוא אחר.

צריכה להתרגל שכל מה שהוא רוצה, והדרך שלו לקחת את זה ממני, לא מוכרים לי עדיין.

צריכה לשכוח את מה שלמדתי, את מה שמורגלת בו, את המקומות שהתקיימתי בהם. כי הם לא שלו. והוא לא כזה.

צריכה ללמוד ריכוז. כמה רחוקה ממני המילה הזו - ריכוז. אלופת העולם בהתפזרות, בשיכחה, בבלגן פנימי וחיצוני. אין לי מושג איך מתחילה להיות מרוכזת - ויודעת שצריכה ללמוד להתרכז, כי זו הדרך שלו ואין אחרת.

צריכה להפנים שהוא מביט בי במבט בוחן וקפדני, שאין מילה שנאמרת או נכתבת על ידי, שתשאר במקומה, בלא שתשקל ותבחן ותוערך בדייקנות.

יש לו את האג'נדה שלו. ולא אני היא זו שתקבע את הצבעים או הריחות, את הקצב, או את התנועות. אין לו עניין במטבעות השחוקים, בשטנצים המקובלים או במה שמוכר לי ואולי אפילו מנחם.

ואם נדמה לי שאני יודעת לאן הוא מוביל, ושועטת קדימה, בלי מחשבה יתרה, מילה אחת ממנו מזכירה לי שלא יודעת כלום, שצריכה להזהר שלא להניח הנחות או להחליט שהדרך ידועה לי בלי שהוא הגדיר לי אותה בבירור.

ויש את התופעה הזו, דומה לטפשת הריון (אמר לי מישהו פעם) שמצליחה לפעמים לנטרל את האינטליגנציה של סאבית, מבריקה ככל שתהיה, למחוק את המילים שלה, ולהשתיק אותה מולו, להפוך אותה לאובייקט מאושר בדממת המוח. וגם לשם הוא לא מרשה לי לברוח.

צריכה ללמוד, שאין הנחות, שאין מחבואים, שאין הרגלים מוכרים, שלא יודעת כלום עליו ועל דרכו חוץ ממה שהוא ילמד, ויקח, ויעשה ויחליט - אם וכאשר יעשה זאת, בזמנו שלו בלבד.

צריכה ללמוד.

זה לא שאני לא מוכנה לזה.

אני מוכנה.

לא. תיקון טעות. הרבה מעבר למוכנה - אני מייחלת לזה.

והוא, אני יודעת, שלא יעצור, ולא יוותר, עד שזה יקרה.

בדרכו השקטה, בלי היסוס, ברגישות, בבעלתנות, הוא יקח גם אותן.

רטובות, קטנות, מלוחות, שקפואות בתוכי, לא מעזות להפשיר. לוחצות על העיניים ולא נובעות, שורפות בתוכי ולא משתחררות.

הוא לא יוותר עליהן.

כי עכשיו גם הן שלו.

מצטנפת בפינה.

המילים שלו נוקבות בי חללים מלאי כאב.

ואין מזור מלבד הידיים שלו, שיוסיפו לכאב הפנימי כאב חיצוני, יחברו למאסה אחת, ולא אבדיל עוד בין פנים לחוץ, בין כאב לנשימה, בין עצמי לבינו.

בגללך, עולה בי חיוך פנימי, שקט, כזה שלא חולף.

מבחוץ אולי רואים רק את הצל שלו, כשהוא מטפס בעדינות אל העיניים, מכווץ טיפה את קמטי הצחוק, מרחיב מעט את השפתיים לחיוך כמעט סמוי. רק כמעט.

ולכי תסבירי לעולם למה את זורחת, למה את מחויכת ככה, כמו מין מונה ליזה מתולתלת.

לכי תגידי להם שזה בגללך.

בחיים לא, שיתפקעו מסקרנות.

אני? מה אכפת לי, אני. אני מחייכת.

בגללך.

הוא רואה טוב יותר, רגיש לדקויות שאני לא ערה לקיומן. הוא מחזיק אותי על בהונות, במתח כל הזמן, כי מולו האינלטקט החד שלי מרגיש כהה ועמום, הוא זה שנאלץ לצייר לי את התמונות, להסביר לאט, כדי שאבין.

מבקשת להביט מלמטה אל האיש ששייכת לו, זקוקה לדעת שהוא טוב ממני, ושם זה מתחיל, בהבנה הבסיסית שהאינטלקט שמולי, ראוי להערכה, ראוי להרכנת הראש, שלי.

והשיחה איתו הולכת ונמשכת, בשקט, בשלווה, בלי הפסקה, מרגע שהחלה. הוא עסוק בללמוד אותי, הופך את העולם על ראשו - לא מתעסק בדריסה אלימה, מכניס אותי פנימה בעדינות, מעצם היותו.

לידי, כל הזמן כמעט, מקשיב, מתעניין, מקיף בתשומת לב, בסבלנות ובעיקביות, מוביל לעשייה שמתאימה לדרכו, בלי להגיד הרבה, ממיס מחסומים וחודר לנשמה.

הדרך שלו לקחת אותי, אל הכאב, אל עצמי - כל כך אחרת, כל כך שלו, ושלו בלבד, לוקח בדיוק מה שהכי רוצה, בלי קשר למה שהעולם מגדיר.

אני לגמרי נמסה מהנשיקות שלו, שאף פעם לא יודעת איך הן תסתיימנה ברכות או בכאב. והחיוך המקסים, והעיניים שלו, שיודעות להיות כל כך קשות ומצמיתות, גם יודעות לחייך אלי ולחייך אותי.

חולמת על דקות של אחרי הסערה, להתקלח איתו, לשכב רחוצים מחובקים, ללחוש אל שפתיו את שייכותי לו.

לא העזתי לקוות שירצה לקחת כל כך הרבה, ולא חשבתי שארצה לתת אי פעם שוב, הכל. חשבתי שהתרחקתי מספיק מהחלומות על התמסרות טוטאלית.

הוא עשה בי הכל אחרת.

זקוקה, רוצה, מבקשת להרכין ראש באופן מלא, לדעת ששייכת לו, באופן מוחלט, ללמוד להיות שייכת לו, בדרכו, הכל כך שונה, הכל כך הוא.

במיטה ערומה.

מתכסה בסדין דק, הווילונות פתוחים, והאוויר הקריר מלטף את העור. מדמיינת שזוהי ידך, שמלטפת, מורידה את הסדין כדי להרגיש את הליטוף על כל הגוף, משחקת ביד עדינה בפטמות שמתקשות, נזכרת במצבטים החביבים עליך, נושכים את הפטמות מרכינים אותי פנימה בכאב. שונאת אותם, מתגעגעת אליהם.

לאט לאט עוברת לתנוחה, של המתנה, הגוף מוביל אותי לשם בעצמו - מתהפכת על הבטן, מרגישה את ליטוף האויר על הגב החשוף, על הישבן, על הירכיים, מתקרבת לקצה המזרון, לאט לאט. הבטן נפרדת מהמזרון כאילו מעצמה והישבן מתרומם מעל לשוקיים. אלו מתפסקות, והחורים שלי נפערים מול הרוח הקרירה, ממתינים.

האגרופים מתכווצים אל תוך הסדין בצפייה, בכמיהה, ליד שלך שתלטף, שתחקור, שתכאיב, שתחדור אותי בלי גבול, שתכה אותי שוב, ושוב ושוב, שתמחוק את הגאווה, שתעשה אותי שלה, שלך.

עוצמת עיניים ומקשיבה לקולך, בתוכי, מהסה את היללות, מתעלם מהתחינה להקלה, מתענג על הצעצוע שלך.

רואה בעיני רוחי את החיוך הציני בעיניך, יודע כמה קשה לי, וכמה מתאמצת שלא להתנגד. אתה אוהב את התנועות הנואשות שלי, כשידי מנסות להאחז בגופך, לשאוב ממנו נחמה וכוחות להגיש את עצמי שוב.

מייחלת לזיין שלך, מדמיינת אותך עומד בין השוקיים הפסוקות, מניח יד ממקמת על מותן מתוחה, כשמחליט לזיין בלי הכנה, בלי טקסים. אני עדיין נושמת אל תוך הבעירה שמרקדת על עור הישבן, והירכיים, על שפתי הכוס הדואב. כאב הדגדגן פועם באזני. זקוקה לך.

אתה מורח מעט ג׳ל על קצה הזין שלך, כדי שהעור לא יכאב לך בחדירה, מניח אותו בפתח הרקטום הסגור, אוחז בשתי המתניים בעצמה, מושך אותי על הזין שלך, חודר בכח, לאט, בלי עצירה, לא נותן לי לברוח, עד שכולך בפנים.

אני מיילת בכאב, ואתה מתחיל לזיין אותי בקצב העונג שלך, איטי, כל חדירה מפיקה ממני יללה נוספת של כניעה, וכשהקצב מתגבר היללות הופכות לנהימות עמוקות, חייתיות.

אתה מצמיד אותי בצוואר למיטה, משתק אותי כמו חתולה מיוחמת. ככה, ככה בדיוק אני נכונה. חדורה עמוק, מרותקת, תחתיך.

כשאתה גומר, עמוק בתוכי, אתה מושך את הגוף שלי אליך עם השיער, משפד אותי על הזין שלך, הצוואר שלי מתוח לאחור, סכין חדה אם תעבור על העור המתוח תבקע אותי בליטוף.

כשנדמה לי שאני נקרעת מבפנים, אתה משכיב אותי תחתיך, הפה שלך נושף אל האוזן שלי, ואני מתפוצצת, אצבעותי נאחזות בשלך כטובעת בחבל הצלה, כשאתה נושף ונושך את האוזן שלי בעצמה מתכווצת עליך האורגזמה שלי.

היא לא רוצה שתמנע ממנה טעויות שמבוגרים אחראים נמנעים מהן. ולא אומרת.

במקום, היא מתנסחת בנימוס ותרבותיות ומסבירה לך ויותר לעצמה כמה נכונה ההתנהלות שלך.

אבל היא התעוררה אל תוך המחשבות שנרדמה בהן, אלו שניסחו את ההיפך הגמור, אלו שבחנו כל מלה ותו שוב ושוב, כדי לוודא שמה שיכתב יחזיר אותה למקום שלה, תחתיך.

והיא יודעת שדבר לא ישתנה, שאם יהיה, הרי היא תפגע שנית, אם לא מוקדם אז מאוחר.

ולא אכפת לה עכשיו, או בכלל, כי כמה פעמים בכלל מצאה את המקום שלה, באמת. כמה פעמים בכלל פגשה איש שהנוכחות שלו האירה אותה מבפנים וליטפה את ליבה.

כל מחשבה אנוכית ואמיתית מתחילה ונגמרת בזה שעם כל מה שיודעת, ולמדה, ומכירה, מה שבאמת ובתמים מבקשת, זה לא להתנגד, או להתריס, או לבעוט, או להיות שקולה ואחראית, אלא, לזחול לרגליך, ולהתחנן, שתקח, שתאפשר לה להיות מי שהיא זקוקה להיות עבורך.

הסוף הבלתי נמצע הוא תשלום פעוט, עבורה.

יודעת שהספירה לאחור מתחילה בחיבוק הראשון.

וכשעוצמת עיניים משחזרת את התחושות שעטפו אותי, על הברכיים, בין רגליך, מלוטפת, בעדינות, בעוצמה, נתונה לך.

טיילתי הלילה שוב בבלוג שלך.

ובבלוגים של נשלטות שהגיבו אליך או עשו לך לייק.

אין בי מילימטר של נון-שלנטיות. מקנאה במי שהייתה שלך לפני, על שהייתה. מקנאה בה על שיודעת עלי, ואני לא יודעת דבר עליה. מטפסת על התקרה, כי תוהה, מה היא שואלת, מה אתה עונה לה, ממה מתעלם, כדרכך, כשאין לך כוונה לענות.

אני יודעת שגם עכשיו לא תענה על מה שאין לך כוונה.

מרכינה שוב ראש, מחפשת את הכניעה, את ההשלמה עם הדרך שלך.

מבקשת להיות על הרצפה, תחתיך. להניח מצח על נעליך המאובקות. להצמיד שפתיים. לבקש סליחה על שלא מושלמת. על שמעיזה לרצות לדעת יותר ממה שהחלטת שצריכה. על הקנאה הצובטת, באחרות. אלו שניצבות לצידך, מעלי, מביטות דרך העיניים שלך. יודעות שזוחלת לרגליך.

מחכה ברעב, להיות שוב במחיצתך, לאבד שיווי משקל כשעוטף אותי.

זקוקה להיות חסרת אונים, מוכאבת, מנסה ללא הועיל למתן את צלילי הכאב. זקוקה להרגיש באזני את נשימת לחישתך המהסה, כשהידיים שלך, מלטפות, והאצבעות ננעצות, צובטות, מושכות. זקוקה להגיש את הפנים למכה, לקוות לליטוף ולרצות שתכה.

מבקשת לשכוח שיש עולם בחוץ, ורק להכנס לבועה איתך ולהלקח למסע שלך, בי.