טיילתי הלילה שוב בבלוג שלך.
ובבלוגים של נשלטות שהגיבו אליך או עשו לך לייק.
אין בי מילימטר של נון-שלנטיות. מקנאה במי שהייתה שלך לפני, על שהייתה. מקנאה בה על שיודעת עלי, ואני לא יודעת דבר עליה. מטפסת על התקרה, כי תוהה, מה היא שואלת, מה אתה עונה לה, ממה מתעלם, כדרכך, כשאין לך כוונה לענות.
אני יודעת שגם עכשיו לא תענה על מה שאין לך כוונה.
מרכינה שוב ראש, מחפשת את הכניעה, את ההשלמה עם הדרך שלך.
מבקשת להיות על הרצפה, תחתיך. להניח מצח על נעליך המאובקות. להצמיד שפתיים. לבקש סליחה על שלא מושלמת. על שמעיזה לרצות לדעת יותר ממה שהחלטת שצריכה. על הקנאה הצובטת, באחרות. אלו שניצבות לצידך, מעלי, מביטות דרך העיניים שלך. יודעות שזוחלת לרגליך.
מחכה ברעב, להיות שוב במחיצתך, לאבד שיווי משקל כשעוטף אותי.
זקוקה להיות חסרת אונים, מוכאבת, מנסה ללא הועיל למתן את צלילי הכאב. זקוקה להרגיש באזני את נשימת לחישתך המהסה, כשהידיים שלך, מלטפות, והאצבעות ננעצות, צובטות, מושכות. זקוקה להגיש את הפנים למכה, לקוות לליטוף ולרצות שתכה.
מבקשת לשכוח שיש עולם בחוץ, ורק להכנס לבועה איתך ולהלקח למסע שלך, בי.
